דימוי חציר הגגות מגיע כאן לשיאו, ומצייר תמונה של יבול דל וחסר תועלת שאינו מניב פרי או ברכה. תמונה עגומה זו עומדת בניגוד מוחלט לתיאורי קציר שופעים ומשמחים.
המילים שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר מתארות תבואה שכלל אינה מגיעה לשלב שבו ראוי לקצור אותה. בניגוד לדרך הקוצרים הרגילה, האוחזים בבת אחת כמות גדולה של שיבולים וממלאים את כפם, כאן השיבולים כה מעטות, קצרות ומפוזרות, עד שהקוצר אינו יכול לאחוז בהן מלא היד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
המְעַמֵּר הוא האדם שתפקידו לאסוף ולקבץ את השיבולים הקצורות לכדי עומרים ואלומות [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה וְחִצְנוֹ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כשולי הבגד או כנף המעיל, שאותם היה המעמר מקפל כדי להניח בתוכם את השיבולים שאסף [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. מנגד, יש המבארים כי מדובר בכלי קיבול ייעודי שלתוכו היו מכניסים את התבואה שנקצרה [מלבי"ם]. כך או כך, הפסוק מדגיש כי היבול כה דל, עד שגם מי שמנסה לאסוף את המעט שנקצר אינו מצליח למלא את בגדו או את כליו, שכן התבואה כלל לא נקצרה כראוי [רד"ק, מצודת דוד].
חציר זה נטול כל תועלת, והוא מהווה היפוך גמור לברכת הקציר המוכרת של נושא האלומות השב ברינה מן השדה [אבן עזרא]. מעבר לתיאור החקלאי, הפרשנים מוצאים בפסוק רובד סמלי עמוק. גישה אחת רואה ביבול הדל והמפוזר משל לרשעים ולפועלי האוון. כשם שלא ניתן לאסוף את החציר המפוזר לאגודה אחת, כך גם הרשעים, אפילו בעת הצלחתם ושלוותם הזמנית, נותרים מפורדים ואינם מסוגלים להתאחד [מלבי"ם]. מנגד, יש מי שדורש את הפסוק דווקא על מצבו העגום של עם ישראל ערב החורבן. על פי פירוש זה, טובתם של ישראל התמעטה כל כך, עד שנדמתה לאותו קציר עלוב שאין בו כדי למלא את הכף. שונאי ציון ראו את השפל הזה, ומתוך שנאתם העמוקה נמנעו אפילו מלדרוש בשלומם של ישראל [אלשיך].