אויבי ישראל נמשלים לתופעת טבע שברירית וחולפת, ומפלתם מתוארת כאירוע פתאומי המתרחש בטרם יספיקו להוציא את זממם אל הפועל או להגיע לשיא כוחם.
המשורר מקלל את הרשעים שיִּהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת, כלומר כעשב הצומח על גגות שטוחים העשויים אדמה וטיט [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. מכיוון שעל הגגות אין שכבת עפר עמוקה המספקת די לחלוחית והזנה, לעשב זה אין כל קיום והעמדה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. הוא חשוף לחום השמש הקופחת השורפת אותו מלמעלה, ולכן הוא נובל במהירות [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
התייבשות העשב מתרחשת שֶׁקַּדְמַת, כלומר קודם [מצודת ציון], שָׁלַף. הפרשנים נחלקו בביאור המילה שָׁלַף, המבטאת פעולה של הוצאה ומשיכה, כמו שליפת חרב מתערה או חליצת נעל. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לתלישה ועקירה. כלומר, העשב מתייבש עוד בטרם יבוא אדם לשלוף ולתלוש אותו ממקומו [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה שנייה מפרשת את השליפה כתהליך הצמיחה של העשב עצמו. לפי פירוש זה, עוד לפני שהצמח מספיק לצאת מן הגג, להוציא שיבולת ופרח או לצאת מן הכוח אל הפועל, הוא כבר יָבֵשׁ [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
מתוך הדימוי הזה עולה מסר חד לגבי גורלם של הרשעים. כשם שחציר הגגות אינו מאריך ימים ואינו מגיע לשלב הקציר [מלבי"ם, מאירי], כך גם אויבי ישראל יכלו מן העולם בטרם עת, עוד לפני שישלימו את גידולם [אלשיך]. השמש השורפת את העשב מלמעלה מסמלת את השגחת ה' ואת מידת הדין, המענישה את הרשעים ומכחידה אותם בטרם זמנם [מלבי"ם].