אויביו של המשורר מתאפיינים במהות של כזב מוחלט, הבא לידי ביטוי כפול – הן בדיבורם והן במעשיהם. הפסוק מציג תמונת מצב של נכרים אשר שפתם וכוחם מבוססים על הבל, ולכן אין לחשוש מפניהם או לסמוך עליהם.
החלק הראשון של הפסוק, אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא, מתייחס לדיבורם הכוזב, והפרשנים מציגים לכך שני רבדים עיקריים. במישור התיאולוגי והאמוני, פיהם דובר שקר בכך שהם מכחישים את השגחת ה' בעולם, תולים את המאורעות במקרה עיוור, או טוענים שכבודו של האל נמצא בשמים בלבד ואינו מעורב בארץ [אלשיך, מלבי"ם, מאירי]. במישור המעשי והמדיני, מדובר במלכי נכר שמתגאים ומתרברבים בתוכניותיהם [רד"ק], בודים גוזמאות ומשנים את האמת הידועה [רש"י], ומפזרים הבטחות שווא שכלל לא ניתן לסמוך עליהן [ביאור שטיינזלץ].
לעומת הפה המייצג את הדיבור, החלק השני של הפסוק, וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר, מתייחס למעשה ולכוח [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יְמִינָם מסמלת את כוחם הפיזי, גבורתם הצבאית והישענותם על עצמם. אולם, זהו כוח של הבל ושקר, שכן אין להם שום עוצמה עצמאית ואין בידם כוח לפעול באמונה, מלבד מה שה' גוזר ונותן להם באופן זמני [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד].
לצד פירוש זה, יש המבארים את המושג יְמִינָם במשמעות של שבועה או כריתת ברית. כאשר אותם אויבים מושיטים את ימינם כדי להציע עזרה, לכרות ברית [ביאור שטיינזלץ], או כשהם מרימים את ידם כדי להישבע – הם עושים זאת מתוך שקר מוחלט ומוכנים להישבע לשווא [רש"י, אבן עזרא בשם בן בלעם]. רובד נוסף ועמוק יותר מזהה את ה"ימין" כמטאפורה לעיקר דתם, לאמונתם הפנימית ולבחירתם בעבודה זרה, שהיא כולה שקר מיסודה [מלבי"ם, מאירי]. כך נוצרת תמונה שלמה של אויב שכל הווייתו ועצמותו, החל מהבטחותיו ועד עוצמתו, אמונתו ושבועותיו, משוללים כל יסוד של אמת [תורה תמימה].