קיומו של האדם בעולם, על כל הישגיו וגדולתו, הוא זמני וחסר ממשות, עובדה המדגישה את אפסות האדם ומביאה את המשורר להפנות את תפילתו אל חסדי ה' בלבד, מבלי להישען על זכויותיו האישיות [ביאור שטיינזלץ].
המילה דָּמָה משמעותה לשון דמיון והשוואה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. האדם לַהֶבֶל מדומה, כלומר לאֵד ולהבל היוצא מן הפה, שאין בו שום ממשות פיזית והוא מתנדף ונעלם במהירות [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי השוואה זו נועדה להמחיש שכל שררתו, כבודו וגדולתו של האדם בעולם הזה הם חסרי קיום אמיתי [רד"ק, מאירי]. יש המייחסים תיאור זה באופן ספציפי לשאול המלך, שעל אף רוב גדולתו וכבודו חלף לפתע מן העולם ואיננו [מצודת דוד]. מנקודת מבט שונה, יש הרואים בפסוק ביטוי למצבו הרוחני של האדם; בעוד שבתחילת ברייתו היה האדם רוחני כמלאכי השרת, בעקבות החטא הוא דמה להבל והפך לחומר כלה ונפסד. דווקא מתוך שפלות וזמניות זו, מתעצמת ההבנה בדבר חיבתו וענוותנותו של ה', הבוחר להשגיח על האדם חרף אפסותו [אלשיך].
באשר למילים כְּצֵל עוֹבֵר, מסבירים הפרשנים כי ימיו של האדם חולפים במהרה, בדומה לצל שאינו עומד במקום אחד אלא נע ברציפות בהתאם לנטיית השמש [מצודת דוד, מאירי]. גישה מרכזית בקרב רוב הפרשנים מבקשת לדייק את סוג הצל אליו משווים את חיי האדם. בעוד ששלמה המלך בספר קהלת דימה את החיים לצל באופן כללי, מבלי לפרש אם מדובר בצל קבוע של אילן או כותל, בא דוד המלך ומבהיר כי ממשותו של האדם פחותה אף מצל קבוע. חייו אינם אלא "צל עובר" – כצלו של ענן חולף או כצלו של עוף הפורח באוויר, אשר עובר ונעלם כהרף עין [רש"י, רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].