תהלים, פרק קמ״ד, פסוק ד׳

קיומו של האָדָם בעולם, על כל הישגיו וגדולתו, הוא זמני וחסר ממשות. הוא דָּמָה ומושווה לַהֶבֶל ולאד היוצא מן הפה, שאין בו ממשות פיזית והוא מתנדף במהירות, עובדה הממחישה כי כל כבודו ושררתו חסרי קיום אמיתי. בדומה לכך, יָמָיו של האדם בעולם חולפים במהרה כְּצֵל עוֹבֵר ונעלמים כהרף עין. אין זה צל קבוע של אילן או קיר, אלא צל ארעי של ענן חולף או עוף הפורח באוויר. מתוך ההכרה באפסות ובשפלות זו, מבין האדם כי אל לו להישען על זכויותיו, אלא להתפלל ולהישען אך ורק על חסדיו של ה' הבוחר להשגיח עליו.