תהלים, פרק קמ״ד, פסוק ד׳

יצא לכם פעם לעמוד בחוץ ביום חורף קר, לנשוף אוויר מהפה ולראות את האדים שעולים למעלה? תוך כמה שניות הם פשוט נעלמים. דוד המלך משתמש בדיוק בתמונה הזו כדי ללמד אותנו משהו חשוב על החיים. הוא מסביר שהאדם דָּמָה, כלומר דומה, לַהֶבֶל, לאותו אד של נשימה שיוצא מהפה ומתנדף באוויר במהירות. הכוונה היא שגם אם אדם הוא מאוד חשוב, מכובד או מצליח, הזמן שלנו בעולם הזה הוא זמני וחולף. ההבנה הזו עוזרת לנו להרגיש ענווה, ולבקש מה' שיעשה איתנו חסד וישגיח עלינו תמיד. כדי להמחיש עד כמה הימים שלנו עוברים מהר, המילים כְּצֵל עוֹבֵר מתארות סוג מיוחד של צל. זה לא צל קבוע שנשאר במקום אחד כמו צל של עץ או של קיר, אלא צל שחולף ונעלם כהרף עין, ממש כמו צל של ענן שזז בשמיים או של ציפור שעפה באוויר.