יצא לכם פעם להצליח במשהו ממש גדול ולהרגיש שאתם הכי חזקים ומוכשרים בעולם? דוד המלך ניצח במלחמות עצומות, אבל במקום להשוויץ ולחשוב שהוא גיבור בזכות עצמו, הוא נשאר צנוע. הוא הבין שכל ההצלחה שלו מגיעה רק בזכות החסד של ה'.
מתוך ההבנה הזו, דוד מתפלא מאוד: איך יכול להיות שהבורא העצום והאינסופי שם לב ליצור כל כך קטן וזמני כמונו? כדי להסביר את זה, הוא קורא לאדם בשני שמות. מצד אחד הוא משתמש במילה אָדָם, שזהו הכינוי הכי מכובד וחשוב שיש לנו. אבל מצד שני הוא קורא לו בֶּן אֱנוֹשׁ, כינוי שמזכיר שאנחנו חלשים, לא חיים לנצח אלא חולפים כמו צל, ולפעמים גם טועים.
דוד שואל את ה' בפליאה איך ייתכן שהוא מעניק לנו יחס מיוחד של וַתֵּדָעֵהוּ. המילה הזו לא אומרת שה' סתם יודע מי אנחנו, אלא שהוא ממש אוהב אותנו, קרוב אלינו ומשגיח עלינו לטובה, כמו אדם שאוהב מאוד את החבר שלו. יותר מזה, דוד מתפלא על המילה וַתְּחַשְּׁבֵהוּ, שמראה שה' לא רק קרוב אלינו, אלא ממש נותן לנו חשיבות, מעמד וערך אמיתי בעולם. זו באמת פליאה מרגשת לראות כמה ה' מעריך ושומר עלינו, למרות שאנחנו כל כך קטנים לעומתו.