הברכה האלוהית מתבטאת בשפע כלכלי וחקלאי חסר תקדים, המקיף הן את תבואת השדה והן את משק החי.
המילה מְזָוֵינוּ מתייחסת לזווית הבית, למחסנים ולאוצרות [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. בדרך כלל, נהוג לערום את התבואה במרכז החדר, אך התיאור כאן הוא של שפע כה רב, עד שהתבואה נשפכת וממלאת אפילו את הפינות והזוויות [מצודת דוד]. המילה מְפִיקִים משמעותה מוציאים, והמחסנים מתוארים בדרך פיוטית כמקור שמוציא מתוכו את השפע [מאירי, מצודת ציון].
לגבי הביטוי מִזַּן אֶל זַן, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות, הנגזרות ממשמעות המילה "זן". הגישה הראשונה מפרשת מילה זו מלשון מין וסוג. לפי פירוש זה, הפינות בבית מלאות בכל טוב ומכילות מגוון רחב של מיני תבואה שונים, כגון חיטים ושעורים. מרוב שפע, המינים השונים גולשים מהפינות ומתערבבים זה בזה [רד"ק, מאירי, שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון מזון. לפי קו מחשבה זה, מתואר כאן רצף של אספקה: התבואה מספיקה כדי להזין את העם משנה לשנה, מעונת אסיף אחת לעונת האסיף הבאה אחריה, מבלי שיחסר דבר [רש"י, מצודת דוד, מאירי]. שפע זה מאלץ את הבעלים להוציא ולפנות את התבואה הישנה מהמחסנים כדי לפנות מקום לתבואה החדשה [אלשיך].
לאחר תיאור פרי האדמה, עובר המוקד לתיאור פרי הבהמה. המילים מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת מתארות התרבות מהירה ועצומה, כאשר הצאן יולדות לאלפים ולרבבות בזמן מועט [רש"י, רד"ק, מאירי]. הצאן מתרבות עד שהן ממלאות את בְּחוּצוֹתֵינוּ, כלומר את הרחובות וחוצות הכפרים [רד"ק, שטיינזלץ]. יש המדגישים כי עצם הימצאות הצאן בחוצות – מקומות פתוחים מחוץ לאזורי המגורים שבהם אורבות בדרך כלל חיות טרף – מעידה על מציאות אידיאלית שבה הוסר איום החיות הרעות מהארץ, בדומה לייעודי ימות המשיח [אלשיך].