בחלקו השלישי של המזמור עובר המשורר להצהרה אישית עמוקה על יחסו למצוות ה'. לאחר תיאור מעלותיה של התורה, הוא מעיד על מחויבותו העצמית אליה, המונעת מתוך אהבת הטוב שבה ומתוך ההכרה בתוצאותיה הנשגבות.
המשורר מעיד על עצמו, גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם, ומצהיר כי הוא משתוקק למצוות ונזהר בקיומן [מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן ביטוי של ענווה: המשורר מודה כי אף על פי שאינו נמנה עם החכמים השלמים, הוא עדיין חרד למצוות ה', מקפיד עליהן ומוצא בהן מתיקות [רד"ק, מאירי]. הוא אינו רודף אחר תענוגות מדומים, אלא נזהר במצוות בשל הטוב העצמי הרצוף בהן [מלבי"ם]. מנגד, יש המקשרים הצהרה זו באופן ספציפי לדיני ממונות ונזיקין שהוזכרו בפסוקים הקודמים. לפי תפיסה זו, דווקא ההקפדה בדברים שבהם הלב חומד ממון, היא שמביאה את האדם לידי חסידות אמיתית [אלשיך].
הקפדה זו נעשית בְּשָׁמְרָם, כלומר בשלמות מוחלטת ועד לקצה האחרון והמדויק של כל מצווה [ביאור שטיינזלץ].
התוצאה של שמירה זו מוגדרת במילים עֵקֶב רָב. הפרשנים מסכימים כי המילה עֵקֶב מציינת את סוף המעשה או את השכר המגיע באחריתו, בדומה לעקב הרגל שהוא סופו של הגוף האנושי [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם באור המילות]. המשמעות העיקרית היא שקיום המצוות טומן בחובו שכר עצום וטוב צפון [רש"י, מאירי, מצודת דוד]. הנפש המשכלת אמנם נמשכת אל החכמה בטבעה, כשם שהגוף מתאווה למזון, אך מעבר לסיפוק הטבעי ישנו גמול נצחי הממתין לאדם בעולם הבא, שהוא סוף המעשה [רד"ק]. בנוסף, בניגוד למחשבה שדיני המשפט אינם מזכים בשכר גדול משום שהם מבוססים על היגיון אנושי פשוט, הפסוק מדגיש שדווקא בהם יש שכר רב [אלשיך].
לצד ההבנה שמדובר בשכר עתידי, יש המפרשים שהתכלית והשכר הגדול טמונים בעצם שמירת המצוות ובאהבת הטוב שבהן [מלבי"ם]. לבסוף, גישה נוספת דורשת את המילה עֵקֶב מלשון סוף ואחרית, ומלמדת כי סופם של תלמידי החכמים והנזהרים במצוות לבוא לידי גדולה [רש"י].