בסיומו של המזמור, לאחר הבקשות הנוגעות למעשים, פונה המשורר בתפילה על הדיבור והמחשבה ומבקש שיתקבלו בברכה [אלשיך]. הבקשה יִהְיוּ לְרָצוֹן משמעותה פנייה אל ה' כדי לפייסו, לרצותו ולמצוא חן בעיניו [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים רואים בפסוק הקבלה והשלמה בין שני רבדים באדם. אִמְרֵי פִי הם הדברים המפורשים שהאדם מצליח לבטא בשפתיו, ואילו הֶגְיוֹן לִבִּי מתייחס למחשבות הפנימיות שנידונו להישאר בלב, בין משום שהאדם טרם הכין את עצמו לאומרם ובין משום שאינו מסוגל להוציאם כלל מן הכוח אל הפועל [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כבקשה על כוונת התפילה: פעמים רבות תפילתו של האדם שגורה בפיו אך לבו נודד למחשבות זרות. לכן מבקש המשורר שה' יקבל ברצון את דיבורו גם אם חסרה בו כוונה, ובמקביל יעזור ללבו להתרכז ולא להרהר בדברים חיצוניים. זווית נוספת מציעה כי תפילת האדם יקרה לפני ה' יותר משירת המלאכים והבריאה, משום שהאדם נדרש להתגבר על יצרו הרע כדי לכוון את לבו כראוי [אלשיך].
בסיום הפסוק, הפנייה אל ה' כצוּרִי וְגֹאֲלִי מבטאת ביטחון בכוחו של ה' להושיע, אך טומנת בחובה שתי מדרגות של הצלה. צוּרִי הוא המשענת והחוזק [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], המגן על האדם מראש ומונע ממנו לחטוא או ליפול בידי זדים ואויבים [אבן עזרא, אלשיך]. לעומת זאת, גֹאֲלִי מייצג את ההצלה בדיעבד, כאשר האדם כבר נכשל בשגיאות וזדונות [רד"ק] או כאשר הצרה והאויבים כבר שולטים בו, ואז ה' הוא היחיד שיכול לגואלו ולחלצו ממצבו [אבן עזרא, אלשיך].
בשל משמעותו העמוקה של הפסוק כחיבור שלם בין מחשבת הלב לדיבור השפתיים, קבעו חכמים לומר אותו כחתימה וכסיום לתפילת העמידה [תורה תמימה].