השמיים וצבאם מהווים עדות אילמת אך עוצמתית לגדולת הבורא, ועדות זו חודרת לכל פינה בעולם. המסר שהם מעבירים אינו זקוק לשפה מדוברת, שכן עצם קיומם ותנועתם המדויקת הם ההכרזה הגדולה מכולם, ששיאה מתבטא במאור הגדול – השמש.
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת המילה קַוָּם. הגישה המרכזית רואה בכך מושג מתחום הבנייה, המבטא את קו המשקולת או חוט הבניין שלפיו נמתחו וסודרו השמיים על פני הארץ כולה [רד"ק, מצודת ציון, מאירי, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים את הקו במשמעות של אותיות הכתב או סימון הדרכה, כך שהשמיים נדמים לספר פתוח שאת מסריו ניתן לקרוא ולהבין בכל מקום [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת קושרת זאת למידת הזמן המדויקת של היום והלילה, המעידה על השגחת ה' בהוצאת המאורות בזמנם [אלשיך].
בעוד שהקו מקיף את הָאָרֶץ כולה, ואפילו את האזורים השוממים שאינם מיושבים, המילה תֵבֵל מכוונת ספציפית לחלק המיושב של העולם [אבן עזרא, מלבי"ם]. שם נשמעים מִלֵּיהֶם. אף על פי שלגרמי השמיים אין פה וקול פיזי, מעשיהם, פעולותיהם והפלאות שהם מראים בתנועתם נחשבים לאמירתם ולדבריהם, הממלאים את העולם כולו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. כתוצאה מהתבוננות זו, בני האדם בכל קצוות תבל הם אלו המדברים ומהללים את הנפלאות שהם רואים [רש"י, אלשיך, מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, המוקד עובר אל השמש. ה' שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, כלומר קבע לשמש מקום משכן, נרתיק ומסלול קבוע בשמיים שממנו היא אינה זזה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. המילה בָּהֶם מתייחסת לגלגלי השמיים, ויש המדייקים כי השמש מוקמה דווקא באמצע שבעת כוכבי הלכת, כמלך המוקף בגדודו מכל עבר [רד"ק, מאירי].
הפרשנים מסבירים כי השמש נבחרה לעמוד במרכז התיאור משום שהיא הגוף השמימי הבולט והמשפיע ביותר. ממנה מגיעים האור, החום והחיים לבני האדם, לבעלי החיים ולצמחים, ובה תלויים הזמן, עונות השנה וכלל התנועות בעולם [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מסלולה של השמש תוכנן בחכמה אלוהית נפלאה. היא אינה נעה רק בקו ישר, אלא משלבת תנועה יומית ושנתית ונוטה לצפון ולדרום בתנועה מורכבת. הודות למסלול מדויק זה, חום השמש מתפזר באופן מאוזן על פני כדור הארץ, מה שמונע מאזורים מסוימים להישרף מחום אדיר או לקפוא מקור מוחלט, ומאפשר את קיומו ויישובו של העולם כולו [מלבי"ם, אלשיך].