השמים מעידים על כבוד ה', אך הם עושים זאת בדממה מוחלטת. תיאור זה מציג את הפרדוקס של עדות קוסמית שהיא כה ברורה ומובהקת, ועם זאת נטולת כל צליל פיזי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כפשוטו של מקרא: לשמים אין פה גשמי כשל בני אדם, ולכן אין בהם אמירה מפורשת, דיבור ממשי או קול הנשמע לאוזן [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדייקים בהבדלים שבין המונחים השונים בפסוק: המילה אומר מתייחסת למאמר או למשפט שלם בעל משמעות הגיונית, בעוד שהמילה דברים מתייחסת למילים בודדות או לחלקי דיבור [מלבי"ם, אבן עזרא]. מעבר לכך, הדיבור האנושי מורכב משלושה מרכיבים פיזיים: תנועת הקול עצמה (אין אומר), חיבור התנועות לכדי מילים (ואין דברים), והקול הפיזי הבוקע מן הגרון (בלי נשמע קולם). השמים, לעומת זאת, מעבירים את המסר שלהם ללא אף אחד מהמנגנונים הללו [חומת אנך].
לאור זאת עולה השאלה, כיצד השמים "מביעים אומר" כפי שמתואר בפסוק הקודם? יש המסבירים כי היעדר הקול מתייחס אך ורק ליכולת השמיעה של בני האדם, אך המסר והעניין עצמם קיימים במציאות גם אם אינם נשמעים באוזן בשר ודם [אלשיך]. המסר השמימי אינו נקלט באוזניים, אלא דרך התבוננות העיניים והראייה הפנימית של הנשמה והשכל, המשיגים את אמתת הבריאה מתוך חקר הטבע [אבן עזרא, מאירי]. תפיסה פילוסופית עמוקה יותר רואה בגרמי השמים ישויות חיות ומשכילות המשבחות את ה' ללא הרף. השבח שלהם אינו מתבטא בפה ובלשון, אלא בציור שכלי טהור, שהוא המהלל האמיתי והגבוה ביותר [מאירי].
לעומת גישת הדממה, קיימת גישה פרשנית הפוכה לחלוטין, הקוראת את הפסוק על דרך השלילה הכפולה. לפי פירוש זה, הפסוק אינו מתאר שקט, אלא קול בעל עוצמה אדירה: אין שום אומר או דברים בבריאה, אשר בלי נשמע קולם. כלומר, כל תופעת טבע, כל רמש וכל תנועה בעולם מכריזים בקול אדיר וחזק על גדולת הבורא וחכמתו, וקולם של פלאי הטבע מהדהד מקצה הארץ ועד קצהו ללא הרף [מלבי"ם].