תארו לעצמכם מצב שבו קבוצה גדולה של אנשים כועסת עליכם, למרות שבכלל לא עשיתם להם שום דבר רע. איך הייתם מרגישים? דוד המלך הרגיש בדיוק כך. הוא פונה אל ה' ומבקש עזרה והצלה מהאויבים הרבים שמקיפים אותו. כאשר הוא אומר שהם רַבּוּ, הוא מתכוון שהכוח של האויבים הולך וגדל. לא מדובר רק באנשים בודדים, אלא בעמים שלמים מסביב שנלחמים בישראל.
הכמות העצומה של האויבים מדאיגה את דוד משתי סיבות. קודם כל, הוא חושש שהמלחמות הרבות יפריעו לו וימנעו ממנו ללמוד את הדרך של ה'. שנית, בגלל שיש כל כך הרבה אנשים, הוא דואג שמא בתוך כל הבלבול הוא יפגע בטעות באדם חף מפשע שלא עשה שום רע. דוד קורא ליחס שלהם כלפיו וְשִׂנְאַת חָמָס, כלומר שנאת חינם. בניגוד לאנשים שיש להם סיבה אמיתית לכעוס, האויבים האלו שונאים את דוד ואת עם ישראל סתם כך, בלי שום סיבה מוצדקת ומבלי שדוד עשה להם משהו רע.