דוד פונה לה' בבקשת עזרה והצלה מול מציאות מאיימת של אויבים רבים המקיפים אותו ונוטרים לו טינה עזה.
המילה רבו מתפרשת כהתעצמות וגדילה של כוח האויב [מצודת ציון]. אויבים אלו אינם רק מושג מופשט, אלא אומות ספציפיות הסובבות את ישראל ונלחמות בו, כדוגמת פלשתים, אדום, עמון, מואב וארם [רד"ק]. הריבוי העצום של השונאים מעורר במשורר חשש כפול: מחד גיסא, הוא ירא שההתמודדות התמידית עמם תהווה גורם מפריע שימנע ממנו ללמוד את דרכי ה' [אבן עזרא]. מאידך גיסא, נוצרת אצלו דילמה מוסרית. בשל הכמות הגדולה של האויבים, הוא חושש שמא יפגע בטעות באדם חף מפשע שנקלע לתוך ההמון, וכך ישפוך דם נקי מתוך כעס על השאר [אלשיך].
באשר לביטוי וְשִׂנְאַת חָמָס, רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בשנאת חינם שאינה מוצדקת, שכן היא מופנית כלפיו אף על פי שלא הרע להם ולא עשה להם כל עוול בדין. בניגוד לעשיו, למשל, שהייתה לו סיבה לשנוא את יעקב בגלל לקיחת הברכות, אומות אלו שונאות את ישראל ללא כל עילה ממשית [רש"י, רד"ק, מאירי, אבן עזרא].
לצד תפיסה זו של חוסר צדק, קיימות גישות נוספות להבנת מהות החמס. יש המפרשים כי השנאה נובעת ממניע של גזל, מתוך עוינות קשה ורצון לעשוק את רכושו [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מציעה כי המילה חמס מתייחסת לאופן המעוות שבו האויבים מצדיקים את איבתם, שכן הם שונאים אותו כאילו הוא עצמו היה איש חמס ופשע [מצודת דוד].