דוד המלך פונה אל ה' בתחינה לחסד ולהשגחה, מתוך תחושה עמוקה של בדידות וחוסר אונים. אף על פי שהוא מנהיג בעל כוח, הוא משיל מעליו את סממני השלטון וניצב מול בוראו בתלות מוחלטת, כשהוא מציג את מצבו הנפשי והרוחני כעילה המרכזית לבקשת הרחמים.
בבקשתו פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי, דוד מבקש שה' יטה עליו חסד [ביאור שטיינזלץ] ויעניק לו מתנת חינם מאוצרו המיוחד, השמור למי שאין לו זכויות משלו [אלשיך]. בנוסף, הבקשה מבוססת על עקרון של מידה כנגד מידה: כשם שעיניו של דוד נשואות תמיד אל ה', כך הוא מבקש שה' יפנה אליו בחזרה ויחלץ אותו מצרתו [אלשיך].
הצהרתו של דוד כִּי יָחִיד מתפרשת במספר רבדים. במישור החברתי והאישי, הוא חש בודד ונטול חברים, שכן רבים קמו נגדו להרע לו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. במישור הרוחני, המילה מבטאת מצב של פרישות ודבקות בה', שבו האדם מתנתק מענייני העולם, ממשפחתו ומנכסיו, ומרגיש שאין לו מאומה בעולם הזה [מלבי"ם]. התיאור מתייחס גם לנשמה וללב, שהם יחידים ובודדים בטבעם [אבן עזרא]. מנגד, יש המסבירים את הבדידות במובן ההלכתי והתפילתי: דוד מתפלל כפרט ואינו יכול להישען על זכות הרבים או על י"ג מידות הרחמים, הדורשות עדה של עשרה מתפללים [אלשיך].
המילה וְעָנִי אינה מתארת בהכרח דלות חומרית, אלא מצב נפשי של הכנעה ושפלות רוח [רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. לצד זאת, היא מצביעה על עוני רוחני של חוסר בזכויות [אלשיך], או על חסרון פנימי, כדוגמת חוסר הכוח לעמוד בפני התאוות [אבן עזרא].
חלק ניכר מהפרשנים מתמודדים עם הפער שבין תיאורו העצמי של דוד לבין המציאות. כיצד יכול דוד לתאר את עצמו כבודד ועני, בשעה שהוא בן למשפחה מרובת ילדים, מלך על עם רב, ושולט באוצרות עצומים של כסף וזהב?
תשובה אחת היא שלמרות מעמדו הרם, דוד אינו בוטח בכוחו הצבאי ואינו מתגאה במלכותו, אלא ניצב לפני ה' כעני ונכנע [רד"ק, מאירי]. תשובה שנייה קושרת את תחושת הבדידות דווקא למשא המנהיגות: עיניהם של כל בני העם תלויות בדוד וכולם צריכים לו. מול ההמון התלוי בו, הוא ניצב יחיד. מכיוון שעוון הרבים תלוי בו ותפילתו נדרשת לישועת כלל ישראל, הוא נושא את עיניו אל ה' מתוך תחושת בדידות מנהיגותית עמוקה וכובד אחריות [רש"י, רד"ק, מאירי].