זעקתו של האדם הנתון בסבל מציפה את הקשר המורכב שבין קשיים אובייקטיביים לבין החוויה הנפשית הפנימית. הבקשה לישועה אינה מתמקדת רק בסילוק הקושי הפיזי, אלא בעיקר בשחרור הנפש מהמועקה המשתקת.
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי בין המונחים השונים בפסוק. הגישה המרכזית מבחינה בין צָרוֹת, שהן פגיעות, ייסורים וקשיים חיצוניים, לבין מְּצוּקוֹתַי, שהן המועקה, הדוחק והסבל הנפשי הפנימי [מלבי"ם, אלשיך]. מילים אלו נגזרות מאותו שורש של צרה ודוחק [מצודת ציון], אך הן מתארות חוויות שונות: ייתכן מצב שבו אדם חווה צרה חיצונית אך מקבל אותה בשמחה ללא צוקה פנימית, וייתכן אדם שאינו חווה צרה אובייקטיבית כלל, אך עדיין סובל ממועקה נפשית [מלבי"ם].
ביחס למילים צָרוֹת לְבָבִ֣י הִרְחִ֑יבוּ, קיימות שתי גישות פרשניות עיקריות:
הגישה הראשונה מפרשת זאת כתיאור של ריבוי הסבל. הצרות הלכו ורבו, גדלו, והרחיבו את מקום מושבן בתוך הלב [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה לְבָבִ֣י מכוונת לשכל ולמחשבה הנטועים בלב [אבן עזרא], והמשמעות היא שהצרות הרחיבו והציפו את מחשבותיו של האדם, מה שמוביל בסופו של דבר גם לשפע של דיבור וזעקה החוצה [מאירי].
מנגד, גישה שניה מציעה התבוננות רוחנית ופסיכולוגית עמוקה יותר. לפי פירוש זה, המילה הִרְחִ֑יבוּ מתארת דווקא תהליך חיובי. האדם אינו מתלונן על הצרות החיצוניות, שכן הוא מבין שהן מועילות לכפרת עוונותיו ומרפאות את חוליי נפשו. הוא אף שמח בהן מתוך הבנה שענייני העולם הזה הם הבל. הצרות החיצוניות למעשה "מרחיבות" אותו ומוציאות אותו מן הדוחק [מלבי"ם, אלשיך]. ברובד נוסף, המילה לְבָבִ֣י (בלשון רבים) רומזת לשני היצרים הפועלים באדם – היצר הטוב והיצר הרע – אשר המאבק ביניהם הולך ומתרחב ככל שהאדם מתעלה רוחנית [אלשיך].
לאור גישות אלו, הבקשה מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי מקבלת משמעויות שונות. לפי הגישה הראשונה, זוהי קריאה פשוטה להצלה מהמלכודת של ריבוי הצרות, שכן לב הלכוד במועקה אינו יכול להיות פנוי לעבודת ה' [רד"ק]. אולם לפי הגישה השנייה, האדם כלל אינו מבקש מה' שיסיר ממנו את הצרות החיצוניות, אלא מתחנן שיציל אותו אך ורק מן המועקה הפנימית. הוא מבקש שה' יטהר את לבו ויסיר את ההרגשה הרעה, כדי שיוכל לקבל את הייסורים בסבר פנים יפות, לנצח את יצרו, ולהמשיך לעבוד את ה' מתוך שמחה וללא הפרעה פנימית [אלשיך, מלבי"ם].