תפילת היחיד מתרחבת והופכת לבקשה כללית עבור כלל הבוטחים בה', תוך הצבת קו ברור בין המאמינים לבין עושי הרע. דוד המלך אינו מסתפק בבקשה על עצמו בלבד, אלא מבקש שגַּם כָּל קוֶֹיךָ, דהיינו כל יראי ה' המקווים לו, לֹא יֵבֹשׁוּ [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. לפי המדרש, דוד עומד בתפילתו כנציג של עם ישראל כולו; עיני העם נשואות אליו, ועיניו נשואות אל ה', כך שקבלת תפילתו היא למעשה קבלת תפילתם [רד"ק].
יש מן הפרשנים המסבירים כי קיימת כאן שרשרת של סיבה ותוצאה: אם ה' יושיע את דוד, הדבר יוכיח לכלל המאמינים שיש שכר לביטחונם, וכך הם לא יתביישו מפני המלעיגים עליהם [מצודת דוד, מלבי"ם]. תכלית הבקשה אינה רק ההצלה האישית, אלא עצם קיום הביטחון בה' והגדלת כבודו בעולם [מלבי"ם]. נוסף על כך, דוד מבהיר כי תפילתו הקודמת שלא יבוש אינה באה על חשבון מאמינים אחרים, אלא מכוונת לכך שהבושה תיפול אך ורק בנחלתם של הרשעים [אלשיך].
לעומת המקווים לה', מבקש המשורר כי יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם. המילה רֵיקָם מתפרשת בקרב רוב הפרשנים במשמעות של "חינם", כלומר ללא סיבה מוצדקת [אבן עזרא, מצודת ציון]. באשר לזהותם של בוגדים אלו, קיימות מספר גישות המשלימות זו את זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באנשים הבוגדים בחבריהם, בדוד או ביראי ה' ללא כל עילה או התגרות מוקדמת [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת במישור הכלכלי והחברתי, ומסבירים כי הבוגדים הם גזלנים וחמסנים אשר גוזלים את העניים ומשאירים אותם "ריקים" מנכסיהם [רש"י].
במישור האמוני והמוסרי, מוסבר כי אלו אנשים הבוגדים בה' מתוך רוע בחירה טהור ורשעות בלבד, אפילו מבלי להפיק מכך תועלת אישית כלשהי [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. בסופו של דבר, האמת והצדק מחייבים שדווקא אותם בוגדים הם אלו שיחוו את הבושה ואת מפח הנפש על כך שתקוותם הרעה נכזבה [אבן עזרא, רד"ק].