האדם הניצב מול בוראו מבקש להתעלות מעל שורת הדין, מתוך הכרה בחולשות האנושיות המלוות אותו בשלבי חייו השונים. בקשתו היא שההשגחה האלוהית תופעל על פי מידת החסד והרחמים, ולא על פי מאזן המעשים היבש.
הפרשנים מצביעים על הבחנה ברורה שהמשורר עושה בין סוגי העבירות השונים לאורך חייו. חַטֹּאות נְעוּרַי מייצגות את העבירות שנעשו בשנות הצעירות, הנובעות מתאוות הגוף, מפזיזות ומחוסר בשלות דעת. בשל כך, הן נחשבות לשגגות בלבד [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לעומת זאת, וּפְשָׁעַי מתייחסים לעבירות החמורות יותר שנעשו בשנות הבגרות, מתוך מודעות, שכל ובינה. אלו הם מעשי זדון הנחשבים למרד של ממש בה' [רד"ק, מאירי, מלבי"ם].
הבקשה אַל תִּזְכֹּר מופנית כלפי שתי קבוצות העבירות הללו, ומיד אחריה מגיעה הבקשה ההפוכה: כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה. סביב מהות ה"זכירה" החיובית הזו מתפצלים הפירושים. גישה אחת מסבירה שהבקשה היא שה' יזכור לאדם את מעשיו הטובים והראויים, המעוררים את מידת החסד [רש"י, מצודת דוד]. גישה שניה מפרשת שהאדם מבקש מה' לזכור את מידת החסד האלוהית עצמה, ולדון אותו על פיה ולא על פי המשפט המחמיר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מוסיף רובד נוסף ומסביר כי האדם מבקש שכאשר ה' יזכור את החסדים שעשה עמו בעבר, הוא לא יעמיד מולם את חטאיו ופשעיו, שכן השוואה כזו תדגיש את כפיות הטובה של האדם ותגרום להפסקת הרחמים. המאירי, מצידו, מציע שאם בלתי אפשרי להימנע לחלוטין מענישה, הבקשה היא שה' יזכור את החטאים רק כשהם מרוככים ומצורפים למידת החסד.
זווית ייחודית ועמוקה מוצגת על ידי האלשיך, המקשר את הפסוק לתהליך התשובה. לדבריו, כאשר אדם שב בתשובה מיראה, פשעיו המזידים הופכים לשגגות, וכאשר הוא שב מאהבה, הם הופכים לזכויות. לפיכך, הבקשה היא שה' יתייחס לפשעים שהפכו לשגגות כאילו אינם קיימים כלל, ואילו את הפשעים שהפכו לזכויות עקב תשובה מאהבה – יזכור לטובה.
בסופו של דבר, הפנייה נחתמת במילים לְמַעַן טוּבְךָ יְהֹוָה. רוב הפרשנים מסכימים כי האדם מודה שאין בו די זכויות כדי להינצל בזכות עצמו, ולכן הוא תולה את בקשתו בטובו המוחלט של ה'. טבעו של מי שטוב וסלחן הוא לזכור את הדברים הטובים, למחול, ולהעניק חסד מעצמו, לא בזכותו של המבקש אלא למען שמו ומידותיו [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].