שכרו של האדם הירא את ה' מתפצל לשני רבדים: גמול אישי לנשמתו, וגמול ארצי והמשכי לצאצאיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נַפְשׁוֹ מתייחסת לנפש הנצחית, וההבטחה בְּטוֹב תָּלִין מכוונת לעולם הבא. כלומר, כאשר האדם ימות וישכב בקברו, נשמתו תנוח בטובה ותזכה למנוחה בגן עדן, וזהו עיקר שכרו של האדם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים כי נַפְשׁוֹ היא כוח החיים הפיזי שבגוף, והמילה תָּלִין משמעותה פשוט לשכב ולישון. לפי גישה זו, ההבטחה היא ארצית – האדם יחיה את חייו בעולם הזה בטוב ובשלווה עד יום מותו [אבן עזרא]. גישה המשלבת בין הפירושים מציעה כי מנוחה זו בטוב חלה גם על שנתו של האדם במהלך חייו בעולם הזה, וגם על מנוחתו לאחר מותו [ביאור שטיינזלץ].
חלקה השני של ההבטחה, וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ, מתמקד בהמשכיות. בזכות צדקתו של האדם, ה' מברך את בניו אחריו שיצליחו ויירשו את הארץ [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, האדם הירא את ה' אינו מחפש טובות והנאות חומריות בעולם הזה, אלא שואף רק למנוחת נשמתו בעולם הבא. בשל כך, הפירות החומריים של מעשיו הטובים, שעליהם הוא מוותר בחייו, נשמרים ועוברים בירושה לזרעו אחריו [אלשיך]. פירוש נקודתי נוסף מציע כי האות וי"ו במילה וְזַרְעוֹ משמשת במובן של "או", כלומר, ה' יעניק לאדם את מנוחת הנפש, או לחלופין, את ירושת הארץ לזרעו [אלשיך].
במישור עמוק יותר, כפל ההבטחות בפסוק רומז לכך שה' ישלם לאדם בשני דברים עליונים: השגת סודות ה' ושמירת הברית [מאירי].