הפסוק מציג בקשה לסליחה הנשענת על מהותו של ה' ולא על זכויותיו של האדם. דוד המלך פונה לה' ומבקש שימחל לו לְמַעַן שִׁמְךָ ה', פנייה המעוררת את מידת הרחמים [מצודת דוד, מלבי"ם]. הפרשנים מסבירים כי שמו של ה' נקרא "טוב", תואר המעיד על כך שהוא חונן את האדם מעבר למה שמגיע לו בדין [רד"ק, מאירי]. בקשת הסליחה למען שמו נועדה לפרסם בעולם ולהודיע ששמו של ה' הוא סלחן [אבן עזרא].
כאשר דוד מבקש וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי, הוא משתמש בלשון יחיד. בחירה זו רומזת לעוון הספציפי והחמור ביותר שעשה, והוא חטא בת שבע. אף על פי שדוד כבר ביקש מחילה כללית על חטאיו, הוא שב ומבקש סליחה מיוחדת ופרטית על העוון הזה [רד"ק, מאירי]. המילה עוון עצמה מתארת חטא שנעשה מתוך עיוות השכל, והוא נחשב חמור יותר מ"חטא" (שגגה) או מ"פשע" (מרד). משום כך, דוד מבקש עליו סליחה, שהיא הביטוי הגבוה והמוחלט ביותר למחיקת חטאים [מלבי"ם].
בביאור סוף הפסוק, כִּי רַב הוּא, עולות מתוך המקורות שלוש גישות מרכזיות המשלימות זו את זו:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה "כי" במשמעות של "אף על פי". כלומר, דוד מתחנן: סלח לעווני אף על פי שהוא גדול ורב [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
הגישה השנייה רואה במילים אלו וידוי עמוק. דוד מדגיש שאינו מקל ראש בחטאיו, שכן הקלת ראש מונעת את הסליחה. במקום זאת, הוא מודה בלב שלם שעוונו אכן גדול, ובזכות ההכרה הזו הוא ראוי לכפרה [אלשיך].
הגישה השלישית קושרת את המילה "רב" לא רק לחטא, אלא גם לגדולתו של ה'. לפי קו מחשבה זה, הפסוק אומר: סלח לעווני למען שמך הגדול, שכן נאה לאדון הגדול לסלוח על עוון גדול [רש"י, אלשיך].