דוד המלך פונה אל ה' בשעת משבר, ומבקש למצוא מחסה לא בזכות מעשיו שלו, אלא במידותיו הנצחיות של הבורא. הוא מתפלל שה' יעורר את החמלה והאהבה הטבועות בו, מתוך הבנה שמידות אלו הן תשתית הקיום ומלוות את הבריאה משחר ההיסטוריה.
הבקשה מתמקדת בשתי מידות מרכזיות, כאשר רחמיך מכוונים לשלמות הגופנית ולחמלה שה' מפעיל בעיצוב כל איבר מאיברי האדם, ואילו חסדיך מייצגים את כוחות השכל והבינה שהוענקו לו כמתנת חינם כדי שיוכל להשיג את גדולת הבורא [מלבי"ם]. המילה הֵמָּה מתייחסת ישירות אל החסדים והרחמים הללו [מצודת דוד], אשר הם נצחיים ועומדים בעינם בכל זמן, בעבר ובעתיד [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת המילים כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה, וקושרים אותן לתקופות שונות של חסד אלוהי. הגישה הראשונה מתייחסת לבריאת העולם בכללותו. העולם הזה, בשונה מעולמם של המלאכים, אינו יכול להתקיים ללא רחמים וחסד, ובזכות מידות אלו הוא שורד את חטאי בני האדם [אלשיך]. מכיוון שבתחילת היצירה ה' השפיע על האדם שפע וטוב בחינם, עוד בטרם עשה האדם מעשה שיצדיק זאת, מבקש המשורר שה' ימשיך להעניק לו חסד זה ללא הפסקה, גם אם אינו ראוי לכך כעת בגלל מעשיו [מלבי"ם]. גישה זו באה לידי ביטוי כבר בימי אדם הראשון, שכאשר נגזר עליו למות ביום אכילתו מפרי העץ, ה' הפעיל את מידת הרחמים והעניק לו יום אחד מיומו של הקדוש ברוך הוא, דבר שאפשר לו לחיות קרוב לאלף שנים [רש"י, מאירי].
מנגד, יש המפרשים את המילים במישור האישי של חיי האדם. המשורר מזכיר לה' כי חסדיו ורחמיו מעולם לא עזבו אותו, והם מלווים אותו מאז יצירתו בבטן אמו ולאורך כל תהליך גדילתו. הטענה היא שמאחר וה' הוא שיצר אותו כחומר ביד היוצר וגידל אותו עד כה, ראוי שיחמול על מעשה ידיו ויזכור לו את החסדים הראשונים [רד"ק, מאירי].
מטרת הבקשה היא כפולה: ראשית, המשורר מתחנן שה' לא יעניש אותו על מעשיו הקודמים, שכן חטאים אלו הם שמנעו ממנו עד עתה להבין את דרכי ה' באמת [אבן עזרא]. שנית, הוא חש כי צרות הזמן וטרדות החיים מכשילות אותו ומעייפות אותו, עד שאינו מסוגל לעסוק בתורה ובחכמה כראוי. על כן הוא מתפלל שה' יסיר מעליו את העומס הזה, ויטה אליו את חסדיו כפי שהיה רגיל מאז ומעולם [מאירי].