בנבכי הנפש מתקיים לעיתים שיח פנימי עמוק, שבו קולו של האדם מתמזג עם קריאתו של הבורא. מילים אלו מבטאות כמיהה עזה לקרבת אלוהים, מתוך התעוררות פנימית שמובילה לפעולה ממשית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לְךָ מתפרשת כ"בשבילך", "בעבורך" או "בשליחותך". לפי קו מחשבה זה, לבו של האדם משמש כמעין שליח או דובר של ה'. הלב מצטט את הציווי האלוהי שניתן לישראל וקורא: בַּקְּשׁוּ פָנָי – חפשו את קרבתי ואת נוכחותי. בתגובה לקריאה פנימית זו, האדם נענה מיד ומצהיר: אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ. ישנה גם קריאה תחבירית מעט שונה, המציגה את הפסוק כדו־שיח ישיר שבו ה' פונה אל לבו של האדם ואומר לו שיבקש את פניו, והלב הוא זה שמשיב מיד כי אכן יעשה זאת [רד"ק].
מעבר לשיח שבין האדם לאלוהיו, יש המזהים כאן שיח פנימי בין חלקי הנפש. הלב פונה אל פנימיות האדם, אל הכוונה העיקרית שלו, ומכוון אותה לחיפוש אחר קרבת ה' [מלבי"ם]. מנגד, קיימת גם פרשנות המציגה אזהרה מפני הסתפקות בכוונות טובות בלבד. לעיתים אדם נוטה לחשוב שמספיק להיות בעל לב טוב, וכביכול לבו אומר לאבריו: בַּקְּשׁוּ פָנָי – הסתפקו בכך שכוונות הלב שלמות וטהורות. אולם, המשורר מבין שאין די בכך כדי להימנע מכישלון וחטא, ולכן הוא מתעקש שמעבר ללב הטוב, חובה עליו לבקש באופן פעיל את פני ה' כדי לזכות להשגחתו [אלשיך].
זווית שונה לחלוטין לוקחת את הפסוק מהמישור הפנימי אל המישור הציבורי וההנהגתי. לעיתים מנהיג נדרש להטיל מרות ולדרוש מהעם כבוד ומשמעת, וכביכול אומר להם בַּקְּשׁוּ פָנָי. אולם, הפנייה לה' במילה לְךָ באה להדגיש כי דרישת הכבוד אינה נובעת משררה וגאווה אישית, אלא נעשית כולה למען ה'. המטרה ביצירת יראה וסמכות היא להוביל את העם לקיים את התורה ולבקש את פני ה', כך שבקשת כבוד המנהיג היא למעשה כלי שדרכו מתקיימת ההבטחה אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ [מאירי].