דוד המלך נושא תפילה נואשת להגנה אלוהית, לא רק מפני פגיעה פיזית, אלא גם מפני כוחן ההרסני של מילים שקריות ושאיפות זדוניות. הוא מבקש מה׳ שלא יפקיר אותו לחסדי שונאיו, אשר משתמשים בעדויות שקר ובאלימות מילולית כדי להפיל אותו.
הקריאה אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כבקשה שלא להיות מוסגר לידי הרצון, התאווה והשאיפות של האויבים. דוד מתפלל שתאוותם להרע לו לא תתממש. [רד"ק] מוסיף נדבך למשמעות רצונם של האויבים, ומסביר כי מטרתם היא למנוע מדוד את הפנאי לעבודת ה׳, על ידי כך שיעסיקו אותו כל ימיו במלחמות ובעמל הגוף. [אבן עזרא] מציין כי שאיפה זו מלווה בשאט נפש ובוז כלפיו. מנגד, [אלשיך] מציע פירוש ייחודי לפיו דוד מבקש שלא להפוך לקרבן כפרה בעבור עוונותיהם של שונאיו.
הפסוק ממשיך ומתאר את דרכי הפעולה של האויבים: כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר. הפרשנים מסכימים כי מדובר באנשים המתייצבים נגדו ומעלילים עליו עלילות שווא. [רד"ק] ו[המאירי] מבארים כי אותם עדים מפיצים שמועות שקריות לפיהן דוד הוא אדם רשע, איש דמים ובעל עבירות שאין לו חלק בה׳. [אלשיך] ממקד את עדות השקר בהאשמות ספציפיות שספג דוד על עבירות של אשת איש, תוך התעלמות מכך שחיילי בית דוד היו כותבים גט כריתות לנשותיהם לפני יציאתם לקרב. לעומת הפירוש ההיסטורי, [מלבי"ם] מציע גם קריאה פנימית ואמונית: עדי השקר אינם רק אנשים בחוץ, אלא גם מחשבות כפירה וספקות פנימיים העולים בלב האדם כאשר הוא רואה צדיק שסובל. טענות אלו מעידות שקר נגד ההשגחה האלוהית, ורק אמונה עמוקה בעולם הבא מסוגלת לבטל את עדותן.
בסיום הפסוק מופיע הביטוי וִיפֵחַ חָמָס. מבחינה לשונית, הפרשנים מסבירים כי המילה וִיפֵחַ קשורה לפעולת הדיבור הנוצרת מהפחת רוח הפה, כלומר הגייה וצפצוף של מילים. משמעות הביטוי היא תיאור של אותם עדים כדוברי רעה אשר מוציאים מפיהם דברי חמס ואלימות כלפי דוד. עם זאת, [רש"י] מביא פירוש נוסף לפיו המילה קשורה ללשון מוקש, מה שמלמד על טיבן של מילות האויבים – הן אינן רק פוגעניות, אלא משמשות כמלכודת שנועדה להכשיל ולהפיל את האדם.