הקשר בין אדם להוריו נתפס כקשר האנושי החזק והטבעי ביותר, אך אפילו הוא מוגבל וזמני לעומת השגחתו התמידית של ה'. מתוך הכרה זו, מבטא המשורר את תלותו המוחלטת בה' ואת הדבקות בו, שכן גם במצב של נטישה ובדידות מוחלטת, ה' מהווה מחסה למי שנזנח מכל בחינה אנושית [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה לשונית, יש המפרשים את המילה כִּי במשמעות של "כאשר", כלומר: כאשר הורי עזבו אותי, ה' אסף אותי [המאירי]. המילה יַאַסְפֵנִי מתפרשת כפעולה של איסוף האדם אל חיקו של ה', תוך דאגה לכל מחסורו וצרכיו [מצודת דוד].
הפרשנים מציגים רבדים שונים לאותה עזיבה של ההורים ולאיסוף האלוהי, החל מרגע יצירת האדם ועד לבגרותו. ברובד הבסיסי ביותר, העזיבה מתרחשת כבר בשעת ההתעברות: ההורים מכוונים להנאתם הגופנית, וכאשר זו מסתיימת הם פונים איש לדרכו. בשלב זה, ה' הוא שאוסף ושומר על הטיפה ויוצר ממנה עובר [רש"י]. בנוסף, ההורים מעניקים לאדם את גופו הפיזי, אך ידיהם כבולות מלהושיע כאשר נגזר על הוולד שלא לחיות. במצב כזה, ה' הוא שאוסף שנות חיים ממקומות רבים ומעניק אותן לאדם [אלשיך].
ברובד אחר, העזיבה אינה נטישה אלא שלב טבעי בחיים. כאשר האדם יוצא מרשות הוריו וגדל, או כאשר הם אינם מסוגלים לספק את כל צרכיו, ה' הוא שמזמן לו את פרנסתו ומכבד אותו [רד"ק, המאירי, מצודת דוד].
גישה נוספת מפרשת את העזיבה כפרידה כפויה בעקבות מוות. ההורים, שהיו הסיבה לבואו של האדם לעולם, עוזבים אותו כאשר הם הולכים לעולמם, ואילו ה' ממשיך לאסוף ולשמור עליו תמיד, שכן הפועל יַאַסְפֵנִי שנכתב בלשון עתיד, מבטא כאן פעולה תמידית ומתמשכת [אבן עזרא]. המשורר ממשיל את עצמו ליתום שהוריו עזבוהו, וה' חמל עליו, אסף אותו אל ביתו וגידל אותו [מלבי"ם]. מתוך ההבנה שה' הוא הבורא והמפרנס היחיד שאסף את האדם עד הלום, נובעת המסקנה הטבעית שהאדם ראוי לבקש מה' שיורה לו את דרכו וישגיח עליו [רד"ק, מלבי"ם].