לאחר הבעת כמיהתו הרוחנית, פונה דוד לתפילה ישירה ומבקש מה' להסיר מעליו את המכשולים והמטרידים המפריעים לו בעבודתו. בקשה זו אינה נובעת מצרכים חומריים, אלא נועדה לאפשר לו להשיג את התכלית העיקרית של דבקות בה' [מלבי"ם]. כאן למעשה מתחילה השאלה והבקשה המעשית שלשמה פנה אל ה' [רד"ק, אלשיך].
מבחינה לשונית, בצירוף קוֹלִי אֶקְרָא חסרה מילת קישור, והמשמעות הפשוטה היא "את קולי אשר אקרא" [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף הוא שדוד מכוון בדבריו אל השם הנכבד של ה' שאותו הוא קורא ומזכיר בתפילתו [אבן עזרא].
הפרשנים דנים בעיתוי השמיעה והמענה האלוהי שעולה מן הפסוק. הגישה המרכזית רואה בכך בקשה שה' ישמע את קולו בעת הקריאה. עם זאת, יש המזהים כאן התייחסות להבטחה שה' יענה לשלמים עוד בטרם יקראו. לפי גישה זו, דוד מבקש בחסד (וְחׇנֵּנִי) לזכות למענה מהיר זה, ומוסיף בקשה שגם אם ה' ייעתר לו בטרם יקרא, הוא לא ימנע מלהקשיב לתפילה עצמה לאחר מכן. לחלופין, מתוך ענווה, דוד אינו מחשיב עצמו למי שראוי להיענות בטרם יקרא, ולכן הוא מבקש רק שה' ישמע אותו בזמן שיקרא בפועל, ואז יחון ויענה לו [אלשיך].
בקשת ההצלה, וְחׇנֵּנִי וַעֲנֵנִי, אינה מוגבלת לדוד לבדו. היא משמשת עדות לכך שדוד מתפלל גם בעד כלל ישראל הנלחמים באויבים והנתונים בצרה, שכן הם אנשיו ונתונים לאחריותו [אבן עזרא]. תפילה זו להצלה פיזית מאויבים היא ההקדמה ההכרחית לבקשתו הפנימית והעמוקה ביותר של דוד: הדבקות המוחלטת בה' והבקשה שלא יסתיר את פניו ממנו [מלבי"ם].