תהלים, פרק ל׳, פסוק ז׳

כאשר האדם חווה תקופה של שקט, בריאות והצלחה, הוא מצהיר וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי מתוך אשליה שהעולם ימשיך במנהגו הבטוח לתמיד. במצב זה הוא בטוח כי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם, כלומר שלעולם לא ייפול ממעמדו, יחלה או יחטא, תוך התעלמות מכך שחוסנו הגופני והרוחני תלויים לחלוטין בהשגחת ה'. ברגע שה' מסתיר את פניו, היציבות המדומה מתערערת מיד והאדם נתקף חרדה. לעומת תפיסה זו של שאננות, יש המפרשים את המילה בְשַׁלְוִי כציון מטרה, ולפיה הצרות באות על האדם דווקא בעבור השלווה העתידית שלו, כדי שבסופו של תהליך יזכה ליציבות אמיתית ולא ימוט לעולם.