הסתרת חטאים והימנעות מווידוי גובות מהאדם מחיר נפשי ופיזי כבד, המוביל לסבל פנימי בלתי פוסק. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה כִּֽי בפסוק זה משמעותה "כאשר", והפסוק מתאר את מצבו הקשה של האדם בשעות שבהן הוא בוחר לשתוק.
לגבי מהותה של שתיקה זו, הגישה המרכזית היא שמדובר בהימנעות מווידוי על פשעים ועוונות, וכן התרשלות מתפילה וזעקה לה' [רש"י, מלבי"ם, מאירי]. עם זאת, יש המפרשים את המילה הֶחֱרַשְׁתִּי כשתיקה של התבוננות פנימית, שבה האדם עוצר ומחריש כדי לחשוב על מעשיו [רד"ק, מצודת דוד], או כשתיקה מוחלטת מדיבור אנושי רגיל [אבן עזרא].
כתוצאה משתיקה זו, מתאר הפסוק פגיעה גופנית קשה: בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י. משמעות המילה בָּל֣וּ היא ריקבון [מצודת ציון, אלשיך] או שחיקה של העצמות [ביאור שטיינזלץ]. הפגיעה הפיזית נובעת מרוב אנחות, דאגות וצער על החטאים ומהפחד מפני הפורענות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. הלב בוער כאש מרוב מועקה, עד שהאדם אינו מוצא מנוח ונאלץ לפרוק את כאבו בצעקות ובכי [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
מתוך הכאב העצום פורצת הזעקה: בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם. המועקה כה גדולה עד שהיא נדמית לשאגת אריה רציפה ובלתי פוסקת, המהדהדת לאורך היום כולו [אבן עזרא, אלשיך]. בעוד שרוב הפרשנים רואים בשאגה ביטוי חיצוני לדאגה הפנימית, המלבי"ם מדגיש קשר של סיבה ותוצאה: העצמות בלו ונשחקו דווקא על ידי השאגה עצמה. בנוסף, יש המציינים כי השאגה והייסורים אינם נובעים רק מרגשות אשם, אלא גם מתגובה לצרות ממשיות ולעונשים שהקיפו את החוטא, כגון מכות ועצירת גשמים מאת ה' [מאירי, מלבי"ם].