הייסורים הפיזיים והנפשיים של האדם החוטא אינם מרפים ממנו, והם מחלחלים אל תוך גופו ומכלים את כוחותיו. תחושת המועקה אינה זמנית, אלא הופכת למצב קיומי מתמשך המייבש את מקורות החיים של האדם ומביא אותו אל סף כליון.
הביטוי תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ מתאר את מכת ה' ואת גזרותיו, המורגשות כייסורי גוף ומאורעות חיים הלוחצים על האדם כעין יד כבדה [אבן עזרא, שטיינזלץ]. כובד זה מורגש יוֹמָם וָלַיְלָה, באופן רציף וללא הפסק [מאירי]. הפרשנים נחלקים לגבי מוקד הסבל; גישה אחת מדגישה את הצד הפיזי, ומסבירה כי מדובר בחולי שורף וביסורים שאינם מניחים לאדם לישון גם בלילות [אלשיך, שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך בעיקר סבל נפשי עמוק – דאגה מתמדת ופחד מפני עונשו של ה' על החטאים. החרדה היא כה גדולה, עד שהאדם חושש שמא הייסורים בעולם הזה לא יספיקו כדי למרק את עוונו, והוא ייענש גם בעולם הבא [רד"ק, רש"י, מצודת דוד].
כתוצאה מאותו סבל מתמשך, קובל המשורר כי נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה לְשַׁדִּי מתארת את הלחלוחית הטבעית, השומן הטוב וכוח החיים החם שבאדם. בשל רוב הדאגה והייסורים, כוח חיים זה הולך ומתמעט, נוזלי הגוף מתמצים ובשרו של האדם מכחיש ומרזה [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון, שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת גם דעה לשונית ולפיה המילה קשורה ללשון שוד ושדידה, כלומר חורבן והרס [רש"י].
אובדן כוח החיים מדומה למצב של בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ, כלומר ליובש ולחום העז של ימי הקיץ [מצודת ציון, מלבי"ם]. זהו תיאור ציורי של אדם המרגיש כאילו חום פנימי עז מייבש את כל הלחות שבקרבו [שטיינזלץ], בדומה לעלי האילן שמתייבשים בחום הקיץ ואינם חוזרים עוד ללחותם [מאירי]. יובש זה מסמל את התקרבותו של האדם אל המוות [אבן עזרא]. המילה סֶֽלָה החותמת את הפסוק, נועדה להדגיש כי מצב זה של מועקה, חולי ויובש הוא תמידי ומוחלט [אלשיך, מאירי].