תהלים, פרק ל״ב, פסוק ה׳

ההכרה באשמה והנכונות שלא להסתירה מהוות נקודת מפנה שבה האדם מצהיר כלפי ה' חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי, בין אם כנכונות תמידית להודות ובין אם כתיאור מעשיו בעבר. אף על פי שה' יודע הכול, ההודעה בדיבור היא פעולה של נטילת אחריות הנובעת מהחלטה פנימית שבה אָמַרְתִּי וחשבתי לעצמי כי הדרך הנכונה היא שאוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' לבדו, כפי שראוי לעשות בעבירות שבין אדם למקום. בתגובה להחלטה זו מגיעה כפרה מיידית ובוודאות מוחלטת, ולכן מובטחת הסליחה בלשון עבר ומוצהר כי וְאַתָּה נָשָׂאתָ וסלחת. המחילה ניתנת על עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה, צירוף המדגיש את עצמת החטא, או לחלופין מציין שה' סולח לא רק על החטא המקורי אלא גם על העוון העקיף שנגרם כאשר אחרים למדו ממעשי החוטא וחטאו בעצמם.