הפסוק מעמיד בקונטרסט את שמחתו הפנימית של המשורר אל מול ההצלחה החומרית של סביבתו. מתוך כך, עולות גישות שונות לגבי מקור השמחה ומשמעותה אל מול שפע של דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם, כאשר המילה וְתִירוֹשָׁם מכוונת לענבי היין וליינם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשורר מתברך במידה אצילה של אהבת הזולת. בעוד שאויביו ויריביו שמחים לאידו ומייחלים לרעתו, הוא אינו נוטר טינה, אלא להפך – שמח בהצלחתם ובשפע המורעף עליהם. על פי גישה זו, המילים נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מבטאות את החסד שעשה ה' עם המשורר בכך שנטע בו לב טוב המסוגל לשמוח בטובת הכלל ללא קנאה. כאשר אדם בוחר בדרך טובה זו של שמחה בהצלחת חבריו, ה' מסייע לו ומדריך אותו בכך [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים את הפסוק כהשוואה בין סוגים שונים של אושר. בניגוד להמון העם שכל תאוותם היא להצלחה חומרית בעולם הזה, ה' נטע בלבו של המשורר שמחה פנימית ורוחנית. שמחה זו, הנובעת מהסתפקות בחלקו ודבקות בה', גדולה ועוצמתית הרבה יותר מן השמחה שחווים האחרים כאשר דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ [מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
נקודת מבט נוספת וייחודית רואה בשגשוגם של הרשעים דווקא מקור לתקווה ולשמחה עתידית. כאשר המשורר רואה את הרשעים זוכים להצלחה חומרית רבה, הוא אינו מתייאש, אלא מסיק מכך קל וחומר: אם אלו שעוברים על רצון ה' זוכים לשפע כה רב בעולם הזה, על אחת כמה וכמה ששכרם של עושי רצונו מובטח וגדול לאין שיעור לעולם הבא [אלשיך, מאירי].
מזווית לאומית ומעשית יותר, השמחה מתוארת כתגובה לסיומה של שנת בצורת ולסוף הרעב. כאשר התבואה המקומית מתרבה, העם אינו זקוק עוד לרכוש מזון מארצות זרות, וכך מתאפשר לו לשכון לבטח ולישון בשלום [מלבי"ם].
באשר למבנה הפסוק, אף שיש מי שהציע לקרוא את המילים בסדר הפוך כדי להקל על ההבנה התחבירית, הודגש כי אין צורך לשנות או להפוך את סדר המילים שנאמרו ברוח הקודש, ויש לקרוא את הפסוק כפשוטו ובסדרו המקורי [אבן עזרא].