הפסוק מבטא את התגלמות השלווה והביטחון המוחלט בה', ומתאר מצב שבו האדם מסוגל להניח את ראשו ולשקוע מיד בשינה עמוקה, ללא כל הטרדה מאיומים חיצוניים או מחרדות פנימיות.
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת המילים בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו. הגישה המרכזית רואה בכך שאיפה לשלום חברתי ולאומי. דוד המלך מייחל לכך שעם ישראל, ואף אויביו ורודפיו, יהיו עמו בשלום, שכן רק מתוך אחדות זו יוכל לישון ללא פחד [רש"י, רד"ק, אלשיך]. יש המפרשים את המילה יַחְדָּו כחיבור אל חברתם של אנשים צדיקים [מאירי]. מנגד, יש הלוקחים את מושג השלום למקום פנימי ורוחני יותר: מצב שבו האדם מוחל לכל סובביו טרם עלייתו על יצועו [חומת אנך], או מצב של הרמוניה רוחנית שבו ישנו שלום בין הגוף לנפש, ואף איחוד בין מידת הדין למידת הרחמים [אלשיך].
המשמעות של יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן זוכה אף היא לביאורים שונים. מצד אחד, המילה יַחְדָּו מתארת את הפעולה הפיזית: השכיבה וההירדמות מתרחשות יחד, בסמיכות מיידית. בניגוד לאדם דואג ששנתו נודדת והוא מתהפך על משכבו, הביטחון בה' מאפשר לאדם לעצום עיניים ולהירדם מיד [מצודת דוד]. מצד שני, השינה נתפסת כדימוי למנוחת העולמים. האדם שחי בשלום בעולם הזה, זוכה לשכב לישון את שנת המוות מתוך שלווה, כאשר גופו ונפשו מוגנים מחיבוט הקבר ומפחד יום הדין [אלשיך].
חלקו השני של הפסוק, כִּי אַתָּה ה' לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי, מעמיד אתגר פרשני סביב המילה לְבָדָד. בדרך כלל, אדם חרד חושש להישאר יחידי, ותחושת ביטחון נוצרת דווקא בתוך קבוצה או בליווי צבא. אולם כאן מודגש כי הביטחון האמיתי מאפשר לאדם לשבת בבטחה ובשקט גם כשהוא לגמרי לבדו, ללא כל עזרה או שמירה אנושית, ואפילו בלב זירת מלחמה [רש"י, מצודת ציון, מאירי, אבן עזרא]. תחושת הלבד הזו מלווה את האדם גם אל בדידותו המוחלטת של הקבר, שם הוא נותר מוגן לבטח על ידי ה' [אלשיך].
גישה שונה בתכלית מסבירה שהמילה לְבָדָד אינה מתייחסת לאדם, אלא לאלוהים. כלומר, אתה ה' לבדך, ורק אתה, מקור הביטחון שלי. הידיעה שריבונו של עולם שולט בכל והוא לבדו מעניק את ההגנה, היא זו שמאפשרת לאדם לחיות ולנוח מתוך שלווה מוחלטת [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].