בפסוק זה פונה דוד אל מתנגדיו ויריביו, ומוכיח אותם על ניסיונותיהם העיקשים להשפיל אותו ולפגוע במעמדו.
הפנייה הפותחת את הפסוק, בְּנֵי אִישׁ, מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כאמירה המכוונת לאנשים בעלי מעמד, שרים וגדולי ישראל [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ, המאירי]. חלק מהמפרשים ממקדים זאת במנהיגים שהצטרפו למרד אבשלום וביקשו להדיח את דוד [רד"ק, אבן עזרא, חומת אנך]. מנגד, פירוש אחר רואה בביטוי זה פנייה לבני אברהם, יצחק ויעקב, שכל אחד מהם כונה בתורה "איש" [רש"י]. מעניין לציין כי התנהגותם של אותם רודפים מציבה אותם כהפך הגמור מ"בני אלוהים" [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק דוד שואל עַד־מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה, כלומר, עד מתי תמשיכו לבזות אותי, או לחלופין, כמה מאמץ תשקיעו בניסיון להפוך את כבודי לבושה [מצודת ציון, מלבי"ם, המאירי]. יש כאן תוכחה אירונית: דווקא אתם, כאנשים חשובים שהיו אמורים לדעת כיצד לחלוק כבוד למי שראוי לו, הופכים את כבוד המלכות שלי לכלימה [מצודת דוד, רד"ק]. ההשפלה באה לידי ביטוי בכך שהם נמנעים מלהזכיר את שמו וקוראים לו בזלזול "בן ישי" [רש"י]. זווית שונה מציעה שהכלימה נובעת מכך שאנשים רואים את ייסוריו וצרותיו של דוד, ומסיקים מכך בטעות שהוא אדם רשע שנענש על חטאיו [אלשיך]. אולם בעוד שהם משתדלים להכלימו, ה' משתדל לכבדו [מלבי"ם].
את סוף הפסוק, תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב, מסבירים הפרשנים כרדיפה אחר דברי הבל, שקרים ועלילות חסרות בסיס [שטיינזלץ]. בהקשר של המרד בדוד, הרִיק הוא המחשבה הבלתי אפשרית להעבירו מהמלכות, והכָזָב הוא דבר זמני שאין לו קיום והוא עתיד להיפסק, בדומה למי נהר שמכזיבים ומתייבשים [רד"ק, המאירי]. בהקשר של רדיפה והלשנה, הדבר מכוון לאנשים כדוגמת הזיפים, שהראו לדוד פנים של שלום אך בפועל הלשינו עליו לשאול ורדפו אחר שקרים [רש"י].
ניתן לראות בחלק זה של הפסוק תיאור של הדרדרות מוסרית בשלבים: תחילה הם אוהבים רִיק, כלומר נטפלים לדבר שולי וחסר משמעות ומנפחים אותו כדי לפגוע בדוד. אולם כאשר אינם מצליחים למצוא אפילו פגם קטן, הם עוברים לשלב הבא בו הם מבקשים כָזָב, וממציאים עלילות שקר מוחלטות שאין בהן כל אמת [מלבי"ם].