חזון אחרית הימים מציג מציאות של שלום עולמי מוחלט, שבו כלי המשחית יוצאים מכלל שימוש והאנושות כולה חדלה ממאבקים אלימים. שלב זה מגיע מתוך הכרה רחבה וכללית במלכות ה'.
המילה מַשְׁבִּית משמעותה ביטול מוחלט [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מבטיח שלום גלובלי, שבו מִלְחָמוֹת עַד־קְצֵה הָאָרֶץ ייפסקו לחלוטין. מצב זה יתרחש משום שכל אומות העולם יכירו בה', ישובו לעבודתו וייחדו את שמו, וממילא יחיו בשלום עם ישראל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. חלק מהמפרשים ממקדים הבטחה זו בירושלים, ורואים בה נבואה על מלחמת גוג ומגוג, שהיא המלחמה האחרונה שבעקבותיה יבוא הקץ לכל המלחמות בעולם [רד"ק, אבן עזרא].
לעומת תפיסת השלום האוניברסלי, יש המפרשים את הפסוק כפנייה אל עריץ אנושי שהחריב את העולם במלחמותיו. לפי גישה זו, ה' מצווה על אותו עריץ לחדול ממעשיו ולשבור את כלי נשקו, משום שכעת ה' עצמו יוצא לשפוט את הארץ ולהציל את ישראל, ואין עוד צורך באותו עריץ כשבט זעמו [מלבי"ם].
כתוצאה מהפסקת המלחמות, לא יהיה עוד צורך בכלי נשק [מצודת דוד]. ה' יחתוך ויכרות [מצודת ציון] את נשקם של האויבים, ולכן קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית. פעולה זו אינה רק תוצאה פסיבית של שלום, אלא גם ביטוי אקטיבי של ענישת האויבים שביקשו להרע לישראל [אלשיך].
בנוסף, ה' יטפל בציוד הצבאי הכבד, ועל כן עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ. עגלות אלו מפורשות כמרכבות מלחמה [רש"י], או ככלי תעבורה שנועדו לשאת חיילים, כלי נשק ומזון עבור הצבאות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. האש השורפת את העגלות מסמלת את חרון אפו של ה' [רד"ק, אבן עזרא], ויש המפרשים זאת כפשוטו, אש וגופרית שה' ימטיר על האויבים [רד"ק]. מעשה זה של שריפת העגלות באש מהווה סגירת מעגל היסטורית, שכן הוא מזכיר את קריעת ים סוף, שם ה' הסיר את אופני מרכבות מצרים ושרף אותם בעמוד האש. אירוע העבר משמש אפוא כהוכחה וכהבטחה לאופן שבו תתרחש הגאולה העתידית [אלשיך].