הפסוק מציג ניגוד בין ההמולה והכוח המדומה של אומות העולם לבין עוצמתו המוחלטת של ה', שדי בקולו כדי להכניע את הבריאה כולה. תמונת המצב מתארת מציאות של זעזוע עמוק, שבה מערכות אנושיות קורסות אל מול ההתגלות האלוהית.
תחילת הפסוק מתמקדת באויבים. המילה הָמוּ מתפרשת מלשון רעש, המולה ושאון [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי הגויים והממלכות התאספו בהמון רב וברעש גדול כדי לבוא להילחם בישראל [רד"ק, מאירי], ולפי דעה אחרת, הם המו מתוך כאב לב [מצודת דוד]. בעקבות התקוממותם ושאונם באה מפלתם, והם מָטוּ, כלומר התמוטטו ונפלו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. המאירי מביא פירוש נוסף למילה מָטוּ, ולפיו משמעותה הגעה, על בסיס השפה הארמית, כלומר האויבים הגיעו למלחמה אך מצאו בה את מותם. המלבי"ם והאבן עזרא רואים בתיאור זה משל לכוחות טבע הרסניים, כמו גלים ושיטפונות, המייצגים את האויבים השוטפים את הארץ.
חלקו השני של הפסוק מתאר את תגובת ה'. כאשר ה' נותן את קולו ושואג על אותם אויבים, התוצאה היא הרס מוחלט שלהם [רד"ק, מצודת דוד]. באשר למילה תָּמוּג, קיימת מחלוקת. הגישה המרכזית היא שמשמעות המילה היא המסה והתכה [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. האבן עזרא מוסיף כי התכה זו היא ההפך מתכונתה הטבעית של הארץ, שהיא יבשה מאוד. רש"י מביא מחלוקת לשונית בעניין זה: בעוד שמנחם מפרש את המילה כלשון המסה, דונש טוען כי מדובר בלשון תנועה והזדעזעות. הפרשנים מעירים כי המילה אָרֶץ אינה מכוונת לאדמה עצמה, אלא ליושבי הארץ [רד"ק, מאירי]. נוסף על כך, מצודת דוד מציין כי אף שהפסוק מנוסח בלשון עבר, הוא נאמר בדרך נבואה ומתייחס לעתיד.
לצד הפירוש המלחמתי, האלשיך לוקח את הפסוק לכיוון היסטורי ורוחני אחר, וקושר אותו למעמד הר סיני. לפי פירושו, ההמיה של הגויים התרחשה כאשר שמעו את הקולות והברקים בעת מתן תורה. אומות העולם רגזו ופחדו שה' מביא מבול חדש לעולם, עד שהתברר להם שקולו של ה' המרעיד את הארץ אינו אלא קול נתינת התורה לישראל.