התפרצותם של איתני הטבע והסערה הקוסמית משמשים מראה לכוחה העצום של הבריאה ולתגובת העולם בפני הכוח המניע אותו. כאשר המים יֶהֱמוּ, הם יסערו, יגעשו וירעשו ברעידה עצומה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה יֶחְמְרוּ, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה קושרת את המילה למושגים חומר וטיט; מרוב המייתם וסערתם, מי הים מתעכרים ומעלים ממעמקיהם רפש ובוץ [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי]. פירוש נוסף באותו הקשר מתאר את המים כרותחים ומבעבעים [רש"י]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון חמרים (ערימות); גלי הים מתרוממים בחזקה ונערמים זה על גבי זה כהרים גבוהים, עד כדי כך שנדמה כי הם משנים את טבעם ועומדים כחומה [רד"ק, אלשיך]. יש המשלבים את שתי הגישות ומציעים כי המים גם מעלים טיט וגם עומדים כערימות [מלבי"ם]. בעוד שרוב הפרשנים מבינים כי מֵימָיו מתייחסים למי הים, ישנה דעה כי הכוונה היא דווקא למי הנהר שיוזכר בפסוק העוקב [מלבי"ם].
הסערה אינה נעצרת בים, אלא מתפשטת עד כדי כך שגם יִרְעֲשׁוּ הָרִים. תופעה זו מוסברת, בין היתר, על ידי רוחות עזות הכלואות תחת הארץ שה' מוציא החוצה [אבן עזרא]. המילה בְּגַאֲוָתוֹ מעוררת מחלוקת מעניינת לגבי הגורם לרעש ההרים. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בגאוותו ובגדולתו של ה', אשר מפניו חרדים ההרים. מתוך הבנה זו נובעת גם הנחמה, שכן למרות הזעזוע העולמי והפחד מאיתני הטבע, אנו בוטחים בה' ואיננו יראים [רש"י, אלשיך, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי גאווה זו מתייחסת דווקא אל הים; כלומר, ההרים רועדים מעוצמת גאוותו והסתערותו של הים עצמו [מאירי].
המילה סֶֽלָה החותמת את הפסוק, מתפרשת כסימן מוזיקלי או לחלופין כהדגשה שמשמעותה "באמת" ו"אכן" [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].