מזמור זה הוא חזרה בשינויים קלים על מזמור י"ד, והוא עוסק בתקופת הגלות ומסתיים בישועה. מיקומו של המזמור נועד ליצור הקבלה בין אויביו ההיסטוריים של דוד, כדוגמת דואג והזיפים שניסו למנוע את מלכותו, לבין אויביו העתידיים של המשיח ושל עם ישראל [רד"ק].
דמותו של הנָבָל מתוארת כאדם שפל, פחות ונבזה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מזהים דמות זו עם מנהיגים היסטוריים שונים שהחריבו את המקדש או הצירו לישראל מתוך אמונה שהכל קורה במקרה [מצודת דוד]: יש המזהים אותו עם טיטוס, שקרע את פרוכת המקדש וחשב בגאוותו שהרג את ה' [רש"י]; יש הרואים בו את סנחריב, שכפר בה' ושלח את שלוחיו לחרף אותו [מלבי"ם]; ויש המפרשים שזהו המן, שטען באוזני אחשורוש כי אלוהי ישראל כבר זקן וחסר כוח [אלשיך].
אותו רשע אָמַר... בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים. הוא חי ופועל מתוך הנחה פנימית שאין אלוהים, או מתוך פנייה לעבודת אלילים [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. אף שהדברים נכתבו בלשון עבר, זוהי נבואה על העתיד [מצודת דוד].
כתוצאה מתפיסת עולם זו, הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל. הנבל ועמו משחיתים את דרכם ועושים מעשי עוולה מתועבים. המילה עָוֶל מתפרשת כאן כאילו נכתבה בתוספת האות בי"ת (בעוול), כלומר, הם הפכו את דרכם למתועבת באמצעות העוול שעשו [רד"ק, אבן עזרא]. במציאות מושחתת זו אֵין עֹשֵׂה טוֹב, ואין באותם רשעים אפילו אדם אחד שעושה טוב ברמה המוסרית והנימוסית הבסיסית ביותר [מלבי"ם].
בגישה שונה במקצת, יש המפרשים את חציו השני של הפסוק כמתייחס לעם ישראל בתקופת גזירת המן. לפי פירוש זה, ישראל השחיתו את דרכם כשהשתחוו לצלם ונהנו מסעודת אחשורוש, אך בכל זאת הכירו באמת ותיעבו את העוול שנגזר עליהם. עם זאת, באותו שלב עדיין לא קם מי שיעשה טוב, יתקן את המעוות ויבטל את הרעה [אלשיך].