מבטו של ה' בוחן את האנושות ממרום, לא רק בראייה שטחית אלא מתוך כוונה לחדור לעומק הלבבות ולבחון את מעשי העם. הפעולה הִשְׁקִיף מבטאת הבטה פנימית בכוונת הלב [מצודת ציון] במטרה לראות את מעשי העם [מצודת דוד]. הכתוב בוחר לכנות את המושגחים בְּנֵי אָדָם כדי להדגיש את סכלותם ואת טבעם ההמוני [מאירי].
החיפוש האלוהי מתמקד בשאלה הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל – האם נותר אדם בעל שכל טוב ומתבונן, שמוחה כנגד המציאות הקלוקלת [מצודת דוד], או אדם שלומד תורה ועושה צדקה כדי לבטל גזירות קשות ומחלות [חומת אנך]. אדם כזה מוגדר כמי שדֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים, כלומר חוקר ודורש כדי לדעת ולהכיר שהשגחת ה' מצויה בכל [מצודת דוד].
הפרשנים מיישמים בחינה אלוהית זו על אירועים היסטוריים שונים, ומדגישים את ההבדל בין פנימיות לחיצוניות. גישה אחת מסבירה כי הבחינה האלוהית נועדה לחדור את תעלומות הלב ולבדוק אם הדרישה אל ה' נעשית באמת. גם כאשר מנהיגים נוכרים, כדוגמת נבוכדנצר, הראו כלפי חוץ כבוד מסוים לה', ההשקפה מהשמיים גילתה כי הדבר נעשה מן השפה ולחוץ בלבד, בעוד שבתוכם נותרו רשעים כמקודם [מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת רואה בהשקפה זו מבט של דין שהביא מצוקה על ישראל, למשל בימי גזירת המן, במטרה לעורר אדם משכיל שיבין את סיבת הצרה וידרוש את ה' כדי לתקנה. אדם זה היה מרדכי היהודי, שבזכות דרישתו ותפילתו באה הישועה [אלשיך].
בסופו של דבר, התמונה הכללית שנגלית מתוך ההשקפה האלוהית על בני האדם היא תמונה מדכאת [ביאור שטיינזלץ], המעידה על הקושי למצוא מי שדורש את ה' באמת ובתמים.