הפסוק חותם את המזמור בתפילה נרגשת ובתקווה עמוקה לגאולה השלמה. זוהי קריאה של כמיהה ליום שבו ה' ישיב את עמו מהגלות, יעניק להם מנוחה, ויאחד את האומה כולה בשמחה גלויה לעין הכל.
הביטוי מי יתן משמש כלשון של הבעת משאלה והשתוקקות לכך שהישועה תבוא במהרה מאת ה' השוכן בציון [מצודת דוד]. המילה בשוב מבטאת השקטה, הנחה ומשיבת נפש, ואילו המילה שבות נגזרת משורש שיבה וחזרה [מצודת ציון, מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על כך שהמילה ישועות נכתבה בלשון רבים, ומסבירים זאת בכמה אופנים. יש שרואים בכך רמז לישועה כפולה מכוחות של טומאה ולבירור של ניצוצות הקדושה שהיו שבויים בגלות [חומת אנך]. גישה נוספת רואה בלשון הרבים ביטוי לישועה המיועדת לשני רבדים שונים בעם, המיוצגים בשמות "יעקב" ו"ישראל" [אלשיך].
באשר לאופן שבו תתרחש הגאולה, עולה מן המקורות תפילה שהישועה תנבע מתוך התעוררות רוחנית שתצא מציון. התקווה היא שה' ישרה על העם רוח טהרה שתניע אותו לחזור בתשובה שלמה מעצמו, וכך ייגאל בזכות ולא יזדקק לסבול את הייסורים הקשים המכונים "חבלי משיח". כאשר העם ישוב בתשובה ראויה, הגאולה תבוא מתוך מידת הדין והמשפט ולא רק בתורת חסד וצדקה, וכך יובטח שכל חלקי העם, גם אלו שאינם מושלמים, יישארו בחיים ויזכו לגאולה [אלשיך]. כאשר ה' יעניק לעמו את ההשקטה והמנוחה הזו, הכל יכירו וידעו בבירור כי הישועה באה מאת ה' [מצודת דוד].
החלק החותם את הפסוק, "יגל יעקב ישמח ישראל", מציג כפילות של שמות ושל לשונות שמחה, והפרשנים מציעים לכך מספר הבחנות מרתקות:
לפי גישה אחת, ההבדל נובע ממצבם ההיסטורי של חלקי העם. השם יעקב רומז לעשרת השבטים האבודים והנדחים. חזרתם תהיה בבחינת אירוע מפתיע וחדש לחלוטין, ולכן משתמש הפסוק בפועל יגל, המבטא התפרצות של שמחה על דבר מתחדש. לעומת זאת, השם ישראל מכוון לבני שבט יהודה, שעבורם הגאולה אינה דבר חדש לגמרי, ולכן מיוחסת להם המילה ישמח, המבטאת מצב של שמחה תמידית וקבועה [מלבי"ם].
גישה אחרת מסבירה את ההבדל על רקע רוחני. יעקב מייצג את אלו בעם שאינם שלמים במעשיהם, בעוד ישראל מייצג את הצדיקים והשלמים. תפילת הפסוק היא ששני הסוגים גם יחד יזכו לשמוח יחד בגאולה [אלשיך]. שמחה זו של כללות ישראל תהיה יחד עם מלך המשיח, והיא תישען ותתקיים בזכותם ההיסטורית של אבות ואמהות האומה [חומת אנך].