יצא לכם פעם לשחק תופסת ולהרגיש שאתם לכודים מכל הכיוונים, בלי שום מקום לברוח אליו? ככה בדיוק הרגיש דוד המלך. הוא ברח מפני שאול המלך שרדף אחריו, אבל הבריחה הזו הובילה אותו היישר לידיים של האויבים האחרים שלו, הפלשתים. הוא הרגיש שאין לו שום מקום בטוח להסתתר בו.
מתוך המצוקה הגדולה הזו, דוד פונה אל ה' ומבקש חָנֵּנִי. הוא מבקש מה' שירחם עליו וייתן לו מתנת חסד בחינם, כי הוא מרגיש באותו רגע שאין מי שיגן עליו בשמיים. דוד מתאר את האויב שלו במילה שְׁאָפַנִי. ממש כמו שאנחנו שואפים אוויר פנימה, כך האויב מצפה ורוצה "לבלוע" אותו ולהעלים אותו. הוא מוסיף ואומר שהאויב לֹחֵם יִלְחָצֵנִי, כלומר, הוא לא רק נלחם בו בלי הפסקה, אלא גם דוחק אותו לפינה ומפעיל עליו לחץ כבד מאוד.
אבל למרות כל הפחד והלחץ, דוד זוכר פרט אחד חשוב. הוא קורא לאויב שלו אֱנוֹשׁ, שזה אומר אדם רגיל, בשר ודם. דוד מבין שמי שרודף אחריו הוא בסך הכל בן אדם ולא כוח עליון. לכן, הוא בוחר לבטוח בה' בלב שלם ולסמוך עליו שהוא זה שיציל אותו.