מעמדו של האדם בעולם, הצלחתו וכישלונו אינם תלויים בכוחו האישי, בחכמתו או במערכת הכוכבים, אלא נתונים לחלוטין להשגחתו ולמשפטו של הבורא. מתוך כך, הגאווה האנושית מתגלית כחסרת בסיס, שכן הכוח והעוצמה מצויים אך ורק בידי ה'.
הכתוב מצהיר כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט, כלומר ה' הוא המנהיג את העולם במשפט מדויק ודן את בני האדם על מעשיהם הרעים [רש"י, מצודת דוד]. המילה שֹׁפֵט נכתבת בפסוק זה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי]. מאחר שה' הוא השופט הבלעדי, התוצאה היא שזֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. ה' משפיל את האנשים הגבוהים והגאים, ומרים את הנמוכים והשפלים [רש"י].
הפרשנים מסכימים כי פעולה זו של השפלה והרמה אינה שרירותית, אלא נקבעת על פי הדין והמשפט של כל אדם בכל רגע נתון. בשל כך, אין לאדם להתגאות בעושרו או בגבורתו, ואין לו לטעות ולחשוב שהצלחתו נובעת ממזל או מהשתדלות אנושית. הכל נובע מהשגחה פרטית מאת ה', המכין מעין סולמות בעולם כדי להרים אחד ולהשפיל אחר [אלשיך, אבן עזרא].
יתרה מכך, אמות המידה של המשפט האלוהי שונות מנקודת המבט האנושית. לעיתים ה' משפיל דווקא את אלו שנראים בעיני בשר ודם כראויים לגדולה, ומרים מתוך האשפתות את אלו שנראו כראויים להשפלה. הנהגה זו אינה חלה רק על יחידים, אלא גם על אומות שלמות, אשר עלולות להיות מורדות מגדולתן על אף ייחוסן, שריהן, חכמתן ועושרן [מאירי]. המסקנה הברורה היא שאין לאדם על מה להישען מלבד הבורא, שכן רק בידו מצוי הכוח האמיתי ואין שום מקור עוצמה מלבדו [ביאור שטיינזלץ].