מזמור זה משמש כתפילה עמוקה ושיר הודאה, השוזר בתוכו בקשות לישועה בעיתות משבר וגלות, לצד שבח על נפלאות הבורא. ברובד הפשטני והמוזיקלי של הפסוק, המילה לַמְנַצֵּחַ מכוונת לאדם הממונה על מקהלת המנגנים והשרים, ואילו הביטוי אַל-תַּשְׁחֵת מציין את שמו של שיר או לחן מוכר שעל פיו היו שרים את המזמור [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, רוב הפרשנים רואים בביטוי אַל-תַּשְׁחֵת מהות עמוקה יותר ולא רק הנחיה מוזיקלית. הגישה המרכזית היא שזוהי תחינה לה׳ שלא ישחית ויכלה את עם ישראל [רש"י], ובמיוחד בקשה שיתרצה לעמו ולא ישחית אותם בעודם שוהים בגלות [מצודת דוד]. יש הרואים במזמור נבואה על קיבוץ הגלויות [רד"ק], ומתארים את הפחד והרעדה שיאחזו בעם ישראל לנוכח הצרות התכופות שיופיעו סמוך לזמן הגאולה. על כן, הפסוק מקדים תפילה לה׳ שלא יהרגו רבים במלחמות באותה עת, שכן הריגה נחשבת להשחתה [מאירי].
גישה היסטורית שונה קושרת את המזמור לימי המלך יהושפט. לפי פירוש זה, המזמור חובר על ידי אסף כהאנשה של מידת היושר והצדק. כאשר אויבים באו להילחם ביהושפט, העם ניצל בזכות מערכת המשפט והצדק שהקים המלך, והביטוי אַל-תַּשְׁחֵת רומז להצלה זו בזכות כוחם של המישרים [מלבי"ם].
בנוסף לבקשת ההצלה, המזמור נושא אופי מובהק של הודאה. המילה לַמְנַצֵּחַ מתפרשת גם כבקשה לנצח את המקטרגים על ישראל. התפילה שלא להשחית מלווה בהכרה בכך שכאשר מזכירים ומוקירים את נפלאותיו של ה׳, הוא עושה ניסים. עצם ההודאה מקרבת את ה׳ לקוראיו ומעוררת את רחמיו לעשות עמהם נס [חומת אנך]. הניצחון והעוז של ה׳ נועדו לקיים את העולם ולא להשחיתו, והשירה נועדה להביע הכרת הטוב על כך [אלשיך]. לבסוף, סיום הפסוק לְאָסָף שִׁיר מבטא את הודאתו האישית של אסף לה׳, המודה על עצם הזכות שנפלה בחלקו לשיר ולזמר לפניו [אלשיך].