זעקת המשורר חותמת את המזמור בבקשה נוקבת מאת ה' שלא יעלים עין מזחיחותם של האויבים ומחילול השם שהם גורמים. הפניה אינה מתמקדת רק בסבלם של ישראל, אלא בפגיעה המתמשכת בכבודו של ה' עצמו.
המונח שְׁאוֹן מבטא המיה, רעש והמולה [מצודת ציון]. המילה עֹלֶה נכתבת בטקסטים המדויקים חסרה, ללא האות וי"ו [מנחת שי].
הפרשנים מסבירים כי קול צֹרְרֶיךָ מתקשר לזעקות ולשאגות שהשמיעו האויבים בתוך המקדש עצמו, כפי שהוזכר מוקדם יותר במזמור [אבן עזרא]. קול זה מבטא את כוונתם של האויבים לפגוע בה' דרך פגיעה במקיימי מצוותיו ובמקום קדשו [אלשיך].
התיאור עֹלֶה תָמִֽיד משמש כמשל לכך שרעש האויבים מגיע למעלה עד לשמיים [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששאון זה, העולה תדיר כלפי מעלה, הוא למעשה קול מתמשך של חירוף, גידוף ובוז המופנה אל מול ה' [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. מתוך כך עולה הבקשה לה' שיושיע את עמו, את מקדשו ואת שמו המחולל [ביאור שטיינזלץ].
מנקודת מבט היסטורית, יש שרואים בפסוק זה התייחסות ספציפית לאימפריה הבבלית שהחריבה את הבית הראשון. מאז אותו רגע שבו האויבים נתנו את קולם בבית ה', שאונם וגאוותם של הקמים עליו רק הולכים ומתעצמים, עולים ומתרבים ללא הרף [אלשיך].