אויבי ישראל רוקמים מזימה מחושבת ומאוחדת במטרה לנתק את הקשר שבין העם לבין ה', וזאת באמצעות פגיעה שיטתית במקומות ההתכנסות והקדושה.
המילה נִינָם מהווה את מוקד הדיון המרכזי בפסוק, והפרשנים מציעים לה שלוש משמעויות שונות. הגישה הראשונה מפרשת מילה זו כלשון שררה ושלטון. לפי פירוש זה, כל שרי האויבים ומושליהם התאספו יחד בעצה אחת, מתוך מחשבה אחידה לפגוע תחילה בה' ולאחר מכן בישראל [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד].
גישה שנייה קושרת את המילה לשורש של הונאה, עינוי והשמדה. האויבים אמרו בלבם שעליהם לעשוק, לצער ולהכחיד את ישראל [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מניע עמוק לכך הוא החשש של האויבים מכוחם של ישראל, שטמון בקולם ובתפילתם המאוחדת. לכן הם תכננו לענות אותם על ידי מניעת האפשרות שלהם להתאסף יָחַד [אלשיך].
גישה שלישית מפרשת נִינָם כפשוטו – צאצאים, בנים או ממשיכי דרך. החורבן נמשך זמן כה רב, עד שגם בני בניהם של האויבים מתפארים בכך שהם שרפו את מקומות הקדושה, וטוענים כי לה' כבר אין מקום שבו שורה שכינתו בארץ [מלבי"ם, מאירי].
כדי להוציא את זממם אל הפועל, האויבים שָׂרְפוּ כׇל מוֹעֲדֵי אֵל. יש המפרשים צירוף זה כמכוון לבית המקדש בלבד [רד"ק]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במושג רחב יותר, הכולל את כל מקומות הוועד והקדושה של ה' לאורך ההיסטוריה. בכלל זה נמנים משכן שילה שהוחרב על ידי הפלשתים, בית המקדש הראשון שהחריב נבוכדנאצר, ובית המקדש השני [רש"י], וכן כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות שנועדו להתכנסות ולהתאחדות בתפילה בדורות המאוחרים [מצודת דוד, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].