לאחר ההכרה בכוחו המוחלט של ה' ובשליטתו על סדרי הטבע, הפנייה כעת היא לבקשת התערבות אלוהית. מאחר שהשליטה על הכול נתונה בידיו, מתבקש ה' להביט על אלו המבזים את כבודו ולפעול נגדם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה זְכׇר מהווה תחינה המופנית כלפי ה'. הטיעון הוא שאם ה' משגיח על הכול ויש בכוחו להושיע, עליו לזכור את האויב המחרף אותו, לפעול למען כבוד שמו, להשפיל את האויב ולהוציא את ישראל מידו לנצח [רש"י, רד"ק, אלשיך, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים זוויות שונות לאופן שבו האויב מחרף את ה'. יש המסבירים כי עצם השמדת עם ישראל בידי האויב היא חירוף כלפי ה' [רש"י]. אחרים מדגישים כי האויב כופר ביכולותיו של ה' ומבקש לשלול ממנו את כוחו [רד"ק, המאירי]. זווית רעיונית ייחודית מציעה כי דווקא סדרי הטבע הקבועים שה' קבע הם שמובילים את האויב לחירוף; כאשר האויב רואה שהעולם נוהג כמנהגו, הוא טוען שאין דין ואין דיין ומייחס את הכול לטבע עיוור. משום כך, על ה' לחזור ולהראות ניסים ונפלאות כבימי קדם, כדי להוכיח את טעותם [מלבי"ם].
המשך הפסוק מתאר וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ. המילה נִאֲצוּ משמעותה ביזיון וזלזול [מצודת ציון], והביטוי כולו מהווה למעשה כפל עניין וחזרה על תחילת הפסוק במילים אחרות, כשהכוונה היא לאותו אויב [מצודת דוד].
מנגד לגישה המרכזית, קיימת פרשנות חלופית הסבורה כי המילה זְכׇר אינה פנייה לה', אלא אזהרה ישירה של המשורר המופנית כלפי האויב עצמו, כאומר לו: "זכור זאת!" [אבן עזרא].