זעקת הגלות אינה מתמקדת רק בסבל האנושי, אלא בחילול כבוד ה' בעיני האומות. הטענה המרכזית המופנית כלפי מעלה היא הדרישה שה' יפעל למען כבוד שמו [אלשיך, מלבי"ם]. המשורר שואל בכאב עַד־מָתַי יימשך המצב שבו הצָר, שהוא השונא, יְחָרֶף ויקלל [ביאור שטיינזלץ], והאוֹיֵב יְנָאֵץ, כלומר יבזה את שמו של ה' [מצודת ציון].
הפרשנים מסבירים כי תוכן החירוף והגידוף של האויבים הוא הטענה שכביכול אין ביד ה' את היכולת והכוח לגאול את עמו ולפדותם מן הצרות, ולכן הם נותרו מופקרים בידם [מצודת דוד, מאירי]. פעולות החירוף והניאוץ מכוונות שתיהן כלפי שִׁמְךָ [אבן עזרא].
עיון מדוקדק במילים חושף הבדל בין סוגי העוינות. הצָר הוא אויב גלוי הפועל לעיני כל, ולכן מיוחסת לו פעולת החירוף הפומבית. לעומתו, האוֹיֵב מייצג שנאה נסתרת שבלב, ולכן מיוחס לו הניאוץ, שהוא ביזיון פנימי [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בשאלה רטורית כואבת: האם מצב זה שבו האויב מנאץ את שמך יימשך לָנֶצַח? [מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, יש מי שרואה במילה לָנֶצַח ביטוי למהותו של ה': אף על פי שהאויב מנסה להכעיס ולבזות, שמו של ה' הוא נצחי ואינו משתנה, וכבודו האמיתי לעולם אינו נפגע או נגרע כתוצאה ממעשי האויב [אלשיך].