השליטה האלוהית בטבע היא מוחלטת, ומתבטאת ביכולתו של ה' לחולל ניסים הפוכים ומנוגדים זה לזה למען עמו. מצד אחד הוא הופך אדמה וסלע חלמיש יבש למקור מים, ומצד שני הוא הופך מקווי מים אדירים ליבשה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. כוח כפול וקוטבי זה משמש כבסיס לבקשה מה' שיפעל בשתי דרכים מקבילות: מידת הדין והעונש כלפי אומות העולם, ומידת הרחמים כלפי עם ישראל [אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל מכוונות לנס בקיעת הצור במדבר, כאשר ה' הוציא מים מתוך הסלע עבור בני ישראל [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. מבחינה לשונית, הפעולה מתוארת על שם סופה: הרי לא ניתן "לבקע" מים, אלא ה' בקע את הסלע כדי שיהפוך למעיין ונחל [רד"ק, מלבי"ם, המאירי]. גישה משלימה מפרשת כי הפעולה מתייחסת לבקיעת האדמה עצמה כדי להוציא ממנה מים [ביאור שטיינזלץ], ויש המביאים דעה שגם חלק זה של הפסוק רומז לבקיעת מי הירדן [המאירי].
החלק השני של הפסוק, אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן, מתאר את הפעולה ההפוכה. המילה הוֹבַשְׁתָּ משמעותה ייבשת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה אֵיתָן אינה שם תואר אלא שם עצם המבטא חוזק, ולכן הצירוף מתפרש כ"נהרות של חוזק" – נהרות שוצפים וגועשים תמיד [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, המאירי, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי פסוקית זו מתייחסת לנס קריעת ים סוף ובקיעת נהר הירדן, שהיה מלא על כל גדותיו, וה' ייבש אותו כדי שישראל יוכלו לעבור בתוכו בחרבה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. אף על פי שהירדן הוא נהר אחד, הפסוק נוקט בלשון רבים, נַהֲרוֹת, משום שנהרות ונחלים אחרים נשפכים לתוכו ומזינים אותו [רד"ק, המאירי].