חורבן המקדש מתואר כאן לא רק כקריסת מבנה, אלא כהשחתה אלימה ומכוונת של יופיו ופאר מלאכתו. האויבים מתנפלים על המקדש בכלי משחית, ורומסים באכזריות את יצירת האמנות המקודשת.
המילה וְעַתָּה מתפרשת לרוב כתיאור של רגע החורבן עצמו, שבו האויבים לא נרתעו מלהכות במקדש ולהשחיתו, למרות הקושי והיראה מפני ה' [רש"י, מצודת דוד]. עם זאת, יש הרואים במילה זו ביטוי לכך שגם "עתה", לאחר שהמקדש כבר נחרב ונשרף, האויבים עדיין ממשיכים להתקבץ כדי לנתץ את שאריות האבנים והעצים המצוירים שנותרו בהריסות [אלשיך].
לגבי משמעות המילה פִּתּוּחֶיהָ, קיימות שתי גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לקישוטים, לפיתוחי החותם, ולצורות המגולפות והמרוקמות בזהב שעיטרו את קירות המקדש. גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון פתחים, כלומר שערי העיר או שערי המקדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
המילים בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת מתארות את כלי המשחית שבהם השתמשו האויבים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בכלי עבודה כבדים של נגרים או חוצבי אבנים. כַּשִּׁיל מפורש כקרדום או גרזן ברזל, ויש הקושרים את המילה לשורש כ.ש.ל, שכן כלי זה נועד להכשיל ולהפיל את הבניין [אבן עזרא]. המילה כֵילַפּוֹת מפורשת ככלי עץ כבד, פטיש ניפוץ או כלי לשבירת אבנים, ויש המסבירים שהיא קשורה לפעולת הקילוף, שכן הכלים שימשו לקילוף ציפויי הזהב מן הקירות [אבן עזרא]. המילה יַהֲלֹמוּן מתארת את פעולת ההכאה, הניפוץ והשבירה העוצמתית של האויבים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
תיאור ההכאה בגרזנים על שערי העיר מקבל ממד דרמטי במסורת חז"ל. המדרש מתאר כיצד נבוזראדן, שר צבאו של מלך בבל, הגיע לירושלים מצויד במאות גרזני ברזל מיוחדים. כשהכה בשערי העיר, כל הגרזנים נשברו בזה אחר זה עד שנותר בידו גרזן אחד בלבד. כשהיה קרוב להתייאש מחשש שיענש משמיים, יצאה בת קול שעודדה אותו להמשיך, ורק אז נבקע השער. המדרש ממשיך ומתאר כיצד נבוזראדן החריב את ההיכל והרג המונים כדי להשקיט את דמו המבעבע של הנביא זכריה שניגר על הרצפה. אולם, דעתו זחה עליו מגאוות הניצחון, עד שיצאה בת קול והזכירה לו כי ההרס העצום התאפשר רק משום שנגזרה גזרה משמיים – "היכל שרוף שרפת, עם הרוג הרגת, קמח טחון טחנת". ההכרה בכך שהיה רק כלי שרת בידי ההשגחה, לצד הזעזוע מאובדן החיים העצום, הובילו לבסוף את נבוזראדן לעזוב את תפקידו ולהתגייר [תורה תמימה].