זעקה מרה עולה מבעד למילים, קריאה נואשת אל ה׳ להתערב ולהגיב על חילול הקודש וחורבן המקדש. הפנייה אל ה׳ לשאת את רגליו ולפעול, טומנת בחובה גישות שונות באשר למטרת הפעולה, אופייה והנמען שלה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא הבנת הביטוי הָרִימָה פְעָמֶיךָ כקריאה מטאפורית לה׳ לשאת את רגליו, להזדרז ולפעול במהירות, בדומה לקריאה "קומה ה׳" [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, המאירי, שטיינזלץ]. לעומתם, יש המפרשים את המילה פְעָמֶיךָ מלשון פעימות ובהלה, כלומר בקשה מה׳ שיעורר פחד ואימה [רש"י]. המילה לְמַשֻּׁאוֹת מתפרשת לרוב כחורבן, שואה ושממה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, המאירי, שטיינזלץ], מלבד דעה אחת המפרשת זאת כחושך [מצודת ציון].
קושי תחבירי עולה מן המילים כָּל־הֵרַע אוֹיֵב. פרשנים רבים מסכימים כי זהו משפט הפוך, וכוונתו למעשה היא "כל אויב שהרע" [רד"ק, אבן עזרא בשם ר' משה הכהן, מצודת דוד, המאירי].
מתוך הבנות אלו, מתפצלים הפרשנים לשלושה כיווני מחשבה עיקריים בהבנת משמעות הפסוק:
הכיוון הראשון והבולט מפרש את הפסוק כקריאה לענישה היסטורית. המשורר מבקש מה׳ להזדרז ולהביא חורבן נצחי, או חושך, על כל אויב שעשה רע והשחית בבית המקדש [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. על גבי תפיסה זו, יש המדגישים את המניע הייחודי והרוחני של האויב. כך למשל, מתואר כי גלות יוון לא חיפשה בצע כסף או כיבוש פיזי בלבד, אלא מטרתה המרכזית הייתה להשחית את הקודש עצמו – לפרוץ פרצות בהיכל, ולפגוע במכוון בשמירת שבת, חודש ומילה. משום שהפגיעה הייתה מהותית ונועדה לעקור את הקדושה, עולה הבקשה להשית עליהם עונש של משואות ושממה נצחית [אלשיך].
הכיוון השני רואה בפסוק קריאה של כאב המבקשת את תשומת לבו של ה׳ לחורבן. לפי גישה זו, המשורר קורא לה׳ לבוא במהירות בעבור נחלתו שהפכה לשממה, ולראות בעיניו את החורבנות חסרי הקץ ואת כל הרעה שעשה האויב בתוך הקודש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית וייחודית הופכת את משמעות הפסוק על פיה, ורואה בו ציטוט של דברי האויבים עצמם. לפי פירוש זה, הצרים שפלשו למקדש והשחיתו בו כל חלקה טובה, שאגו בקול לעבר ה׳ וקראו לו בזלזול: הרם את רגליך מפה והסתלק אל חורבת נצח. האויבים לעגו לה׳ ואמרו לו שתחת שכינתו בהיכל המפואר, הוא ייאלץ כעת לשכון לנצח בשממות עולם [מלבי"ם].