השליטה המוחלטת על ממדי הזמן, הטבע והיקום נתונה כולה בידי ה'. מחזוריות הזמנים והניגודים בבריאה אינם מקריים, אלא מעידים על בורא יחיד המכוון את הכל לתועלת עולמו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההכרזה לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה מבטאת את אדנותו של ה' על הזמן כולו. מכיוון שה' הוא זה שקבע את סדרי הטבע והמסלול היומי של המאורות, הרי שביכולתו גם לשנות ולהפוך את הטבע כרצונו למען ישועת עבדיו [רד"ק, מלבי"ם]. ה' קבע שלכל זמן יש תכלית; גם הלילה, שלכאורה נראה רק כהיעדר אור [מלבי"ם], נוצר בכוונה תחילה כדי לאפשר מנוחה לבני האדם ולספק זמן טרף לחיות [רד"ק].
על המילה הֲכִינוֹתָ מסבירים הפרשנים כי משמעותה יצירה [ביאור שטיינזלץ], מלשון הצבה על כַּן ובסיס [מצודת ציון], כדי שהמאורות יעמדו יציבים ולא ישנו את תפקידם [מצודת דוד]. המילה מָאוֹר מתייחסת לירח [אבן עזרא, מצודת דוד], אשר מקבל את אורו מן השמש [מלבי"ם]. הסיבה שהירח מוזכר לפני השמש היא סגנונית, כדי להסמיך את המאור של הלילה למילה "לילה" שהוזכרה ממש לפני כן [אבן עזרא].
הסדר המופתי של המאורות משמש גם כהוכחה פילוסופית לאמונה באל אחד. העובדה שהשמש והירח מופיעים כל אחד בזמנו ובמקומו המדויק, מוכיחה ששניהם נתונים תחת רשות אחת. אילו היו שתי רשויות נפרדות ליום ולילה, לא היה שורר סדר כה הרמוני ביניהם. מתוך התבוננות בסדר זה ממש, הגיע אברהם אבינו להכרה בבורא העולם [אלשיך].
לצד הפירוש הפיזי, קיימת גם שכבת פירוש סמלית ורוחנית. על פי גישה זו, יוֹם מסמל את מידת הרחמים [אלשיך] ואת תקופות הגאולה של עם ישראל, בעוד לָיְלָה מסמל את מידת הדין [אלשיך] ואת זמני הצרה והגלות. מתוך תפיסה זו, המילים מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ אינן מתארות רק גרמי שמיים, אלא רומזות באופן אלגורי למאור התורה שה' הכין והעניק לעמו [רש"י].