גבורתו של ה' מתגלה בניצחון מוחץ על כוחות אדירים ואימתניים, ניצחון שהופך את המפלה של האויב למקור חיים ושפע עבור עם ההולך בדרך חתחתים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לקרוא את הדברים ברוח היסטורית ואלגורית. לפי גישה זו, המילה לִוְיָתָן משמשת כינוי לפרעה מלך מצרים, המשול לתנין הגדול השוכן ביאור. הפעולה רִצַּצְתָּ, שמשמעותה שבירה וריסוק לחתיכות [מצודת ציון], מופנית כלפי רָאשֵׁי לִוְיָתָן – אלו הם השרים, השלישים והגיבורים של צבא פרעה שטבעו בים [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
מנגד, ישנם פרשנים הנוקטים בגישה טבעית, ומסבירים כי לִוְיָתָן הוא פשוט דג או חיית מים גדולה מאוד. הריבוי רָאשֵׁי מתייחס לכלל חיות הים העצומות הללו, שה' מכניע ומשבר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
זווית נוספת, מדרשית ורוחנית, רואה כאן רמז ללוויתן הבראשיתי שה' הרג והכין את בשרו לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא. לפי פירוש זה, האמירה מופנית לה' כבקשה להחיש את הגאולה ולתת לצדיקים את המאכל שהוכן עבורם משכבר הימים [אלשיך].
המשך התיאור, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים, מתבאר בהתאם לגישות השונות. מבחינה תחבירית, הכפלת האות למ"ד בצירוף לְעָם לְצִיִּים משמשת להדגשה, בדומה לביטויים מקראיים אחרים [אבן עזרא, מלבי"ם].
במישור ההיסטורי, ה"מאכל" אינו מזון ממשי אלא מטבע לשון לביזת הים. ה' נתן את העושר והשלל הרב של המצרים שטבעו כדי שישמשו את עם ישראל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. זהותם של הצִיִּים זוכה למספר הסברים. רוב הפרשנים גוזרים את המילה מהשורש צ.י.ה, שמשמעותו יובש, מדבר ושממה. כלומר, השלל העצום ניתן לעם ישראל שהיה עתיד ללכת במסעות ארוכים במדבר הציה [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. פירוש ייחודי אחר מסביר את המילה מלשון סיעות וקבוצות, כלומר צבאות ישראל שיצאו ממצרים [רש"י].
על פי הגישה הטבעית, ה' נותן את בשר חיית הים העצומה מַאֲכָל לְעָם, לאותם בני אדם השוכנים לחופי הים. המילה לְצִיִּים מתפרשת כאן מלשון אוניות (צי), כלומר אנשי ספינות וקבוצות אנשים שלא היו יכולים לגבור על הלוויתן בכוחות עצמם, וזוכים בו כעת בחסדי ה' [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
ולבסוף, לפי הגישה המדרשית, המילה לְצִיִּים מתפרשת כתיאור של יובש ושממה רוחנית. זוהי קריאה תמהה כלפי ה': האם ייתכן שאת סעודת הלוויתן שהכנת תיתן לעם שיבש מעבודת ה'? הרי היא מיועדת לנו, ועל כן מבוקש מה' למהר, לא לאחר את ייעודו, ולהביא את הקץ [אלשיך].